"איך להתגבר על הקשיים שלי מול אמא שלי?"

ברוכה הבאה

מערכות יחסים של אמא ובת, במיוחד כשאת כבר אמא בעצמך... הן מורכבות מאוד ולעיתים אך טעונות מאוד. כשאת מתמודדת עם קשיים מול אמא שלך, לא תמיד ברור מה נכון לעשות. לדבר?, לוותר?, להציב גבול?, לנסות להבין אותה?, או פשוט להפסיק להילחם במה שלא ישתנה?.

לפעמים אנחנו כל כך עסוקות ברגשות קשים שמנהלים אותנו בקשר, שאנחנו שוכחות לשאול את השאלה החשובה באמת: מה אני יכולה לעשות אחרת בתוך הקשר הזה?.

רכזתי לך כמה שאלות נפוצות בהן אני נתקלת בקליניקה. אולי הן יעזרו גם לך.

כעת, קחי נשימה עמוקה, חשבי על הקושי שאת חווה מול אמא שלך, ותני למסר האישי שלך להגיע.

הקלף שייצא לך יכול להאיר לך את המקום שממנו נכון לך להתמודד עכשיו. אולי הוא יראה לך משהו שאת עדיין מתקשה לראות, יציע דרך אחרת להגיב, או פשוט יעזור לך להבין מה הקשר הזה מבקש ממך.

משכי קלף

משכי קלף מסר

ואולי השאלה שלך נראית אחרת...

למה כל כך קשה לי מול אמא שלי?

קשר עם אמא הוא לא עוד קשר בחיים שלנו. הוא התחיל הרבה לפני שידענו בכלל מה זה קשר, והוא נוגע במקומות הכי ראשוניים שלנו: באהבה, בשייכות, בביטחון ובצורך שיראו אותנו ויאהבו אותנו.

לכן לפעמים משהו קטן שקורה היום מול אמא מצליח להכאיב בעוצמה שלא ממש מתאימה למה שקרה עכשיו. משפט אחד, מבט, ביקורת או אפילו שתיקה יכולים לפתוח בבת אחת משהו הרבה יותר ישן.

כי אנחנו לא תמיד מגיבות רק למה שאמא אמרה עכשיו. לפעמים מגיבה גם הילדה שהיינו אז, עם כל מה שהיא זוכרת, הרגישה וציפתה לקבל.

מה אני עדיין מחפשת מאמא שלי?

יכול להיות שאת כבר אישה בוגרת, עם חיים משלך, זוגיות, ילדים, עבודה ועולם שלם שבנית לעצמך, ובכל זאת, מול אמא, יש בתוכך עדיין ילדה שמחכה למשהו.

אולי להכרה, אולי לאישור, אולי לחום שלא קיבלת מספיק, אולי להתנצלות, ואולי פשוט למשפט הזה, שאין אישה שלא הייתה רוצה לשמוע מאמא שלה: "את בסדר בדיוק כפי שאת".

הקושי מתחיל כשאנחנו ממשיכות לחכות למשהו מאמא, למרות שכבר הבנו שאולי היא לא יודעת, לא יכולה או לא מסוגלת לתת לנו אותו.

ולפעמים השאלה החשובה היא לא רק מה את עדיין מחפשת ממנה, אלא מה הגיע הזמן להפסיק לחכות לקבל ממנה ולהתחיל לתת לעצמך.

למה אני מרגישה אשמה כשאני אומרת לא לאמא שלי?

כי הרבה מאיתנו גדלו עם איזושהי הגדרה של "ילדה טובה". ילדה שמקשיבה, מתחשבת, לא מאכזבת, לא מתווכחת יותר מדי ובעיקר, לא עושה לאמא שלה קשה.

ולכן גם כשאנחנו כבר נשים בוגרות, המילה "לא" יכולה להרגיש פתאום כמו מעשה נורא.

אבל להגיד לא לאמא שלך לא אומר שאת לא אוהבת אותה. זה לא אומר שאת כפויה טובה ולא אומר שאת ילדה רעה.

לפעמים "לא" הוא פשוט לא.

הוא אומר: זה לא מתאים לי (אולי רק כרגע ואולי בכלל),

אני לא יכולה (כי את באמת לא יכולה...),

אני לא רוצה (כי זה נוגד ערך חשוב שלך או מתנגש עם אחר),

ועוד סיבות טובות.

והיכולת לומר את זה בלי להרגיש שאת חייבת מיד להתנצל על עצם קיומם של הצרכים שלך, היא חלק מההתבגרות בתוך הקשר. האמיני לי שגם לאמא שלך היו ההתמודדויות האלה מול אמא שלה, ואני מאמינה שאם תדבררי את ה"לא" שלך בצורה נעימה וטובה, גם אמא שלך תעריך אותו.

האם מותר לי להציב גבול לאמא שלי?

כן. גם אם זו אמא שלך.

גבול לא אומר שאת מפסיקה לאהוב אותה, ולא אומר שאת מתרחקת ממנה. הוא פשוט אומר שיש דברים שבהם את צריכה לשמור על המקום שלך בתוך הקשר כדי שיהיה אפשר לחיות בו זו לצד זו.

אפשר לאהוב את אמא מאוד ועדיין לא להסכים שהיא תתערב בכל דבר בחיים שלך. אפשר להיות בת אוהבת ועדיין להגיד: "על זה אני לא מוכנה לדבר".

גבול בריא לא אמור להרוס קשר, להפך, לפעמים הוא בדיוק מה שמאפשר לקשר להמשיך, בלי שהכעס והתסכול יצטברו עד שכבר אי אפשר יהיה לנשום בתוכו.

למה אני עדיין נפגעת ממנה כמו ילדה?

כי מול אמא אנחנו לא תמיד האישה הבוגרת שאנחנו מכירות ביום יום.

אפשר להיות אישה חזקה, עצמאית, מצליחה ובטוחה בעצמך, ואז להגיע לאמא, לשמוע משפט אחד, ופתאום להרגיש בת שמונה.

היא אומרת משהו, ואת כבר יודעת מה הולך להגיע. הטון מוכר, התחושה מוכרת, הכאב מוכר.

זה לא אומר שחזרת להיות ילדה, זה אומר שנגעת במקום בתוכך שעדיין זוכר איך זה הרגיש אז..., והרגע שבו את מצליחה לזהות את זה, "רגע, זו הילדה שבי שנפגעה עכשיו", הוא רגע חשוב. כי משם אפשר לעצור, להבין מה באמת קורה ולבחור איך האישה שאת היום רוצה להגיב.

איך אני יכולה לקבל את אמא שלי כפי שהיא?

לקבל את אמא שלך לא אומר להסכים איתה. זה גם לא אומר לסבול התנהגות שפוגעת בך או לוותר על הגבולות שלך.

לפעמים קבלה מתחילה דווקא במקום הכואב שבו אנחנו מפסיקות לחכות שהיא תהיה האמא שהיינו רוצות שתהיה.

כי יכול להיות שזו פשוט האמא שיש לך, עם כל הדברים היפים שבה, עם החסרונות שלה, עם מה שהיא יודעת לתת ועם הדברים שהיא כנראה לעולם לא תדע לתת.

וככל שאנחנו נלחמות פחות במציאות ומפסיקות לנסות להפוך אותה למישהי אחרת, משהו בתוכנו מתחיל להירגע.

לא בהכרח כי אמא השתנתה, אלא כי הפסקנו לחכות שהיא תשתנה.

למה אני מתעצבנת על אמא שלי יותר מאשר על אנשים אחרים?

כי מאמא אנחנו מצפות לדברים שאנחנו לא בהכרח מצפות לקבל מאף אדם אחר.

אנחנו רוצות שהיא תבין אותנו, שתראה אותנו, שתדע מתי לחבק ומתי לשתוק. שתכיר אותנו באמת, שתהיה שם בדיוק בדרך שאנחנו צריכות.

ולכן כשדווקא היא אומרת את הדבר הלא נכון, מתערבת במקום שלא ביקשנו או לא נותנת לנו את מה שאנחנו צריכות, זה יכול להרגיז הרבה יותר.

כי מתחת לכעס יש בדרך כלל משהו אחר. ציפייה. וככל שאנחנו מצפות יותר ממישהו, כך יש לו גם יותר יכולת לפגוע בנו.

אולי לכן לפעמים שווה לשאול לא רק "למה היא כל כך מעצבנת אותי?", אלא גם "מה אני כל כך רוצה ממנה?"

מה הקשר עם אמא שלי בא ללמד אותי על עצמי?

אולי זו אחת השאלות הכי מעניינות שאפשר לשאול על קשר עם אמא, כי קל מאוד להסתכל על הקשר ולשאול מי צודקת, מי פגעה במי, מה אמא הייתה צריכה לעשות אחרת ומה לא בסדר בהתנהגות שלה.

אבל מתישהו כדאי להפנות את המבט גם אל עצמך.

מה הקשר הזה מספר לך עלייך?

איפה את עדיין מחפשת אישור? איפה את מתקשה להגיד לא? איפה את מוותרת על עצמך כדי שלא תאכזבי? איפה את עדיין מנסה להוכיח שאת ראויה לאהבה?

ואולי השיעור של הקשר הזה הוא לא להבין סוף סוף מי צודקת.

אולי הוא להבין מי את רוצה להיות בתוך הקשר הזה ומה את בוחרת לעשות מכאן.

חזרי לגלריית המסרים