יקרה,

יש תקופות שבהן אנחנו מרגישות שאנחנו עומדות במקום. אנחנו מנהלות שוב את אותן שיחות עם אמא, נפגעות מאותם דברים, מגיבות באותה הדרך, ובסוף שואלות את עצמנו: "איך יכול להיות ששום דבר לא משתנה?"

גם אני מכירה את התחושה הזאת. לפעמים אנחנו כל כך רוצות שהצד השני ישתנה, שאנחנו אפילו לא שמות לב כמה אנחנו נשארות באותה נקודת מבט. אנחנו בטוחות שאנחנו כבר מבינות הכול, שכבר ניסינו הכול, ושאין שום דבר חדש לראות.

האיש התלוי מזמין אותנו לעשות משהו לא כל כך נוח – לעצור. לא כדי לוותר על עצמנו, ולא כדי להסכים עם כל מה שאמא עשתה או עושה, אלא כדי להסכים לרגע אחד להסתכל על הקשר מזווית אחרת.

אולי יש משהו בהתנהגות שלה שמעולם לא ניסית להבין. אולי יש משהו בהתגובה שלך שכבר הפך להרגל. ואולי, בלי ששמת לב, שתיכן לכודות באותו ריקוד ישן, וכל אחת מחכה שהשנייה תהיה הראשונה שתזוז.

אני חושבת שלפעמים השינוי הגדול ביותר לא מתחיל בצעד קדימה, אלא דווקא בעצירה. ברגע שבו אנחנו מפסיקות להילחם על מי צודקת, ומסכימות לשאול את עצמנו: "מה אני עדיין לא רואה?" לא תמיד תהיה תשובה מיד, אבל עצם השאלה כבר פותחת דלת שלא הייתה שם קודם.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

לפעמים לא צריך לשנות את הקשר – מספיק לשנות את הזווית שממנה מסתכלים עליו.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית