את לא יכולה לשלוט איך הילדים שלך יזכרו אותך

יש משהו קצת מפחיד באימהות, נכון?

את משקיעה כל כך הרבה שנים בלגדל אותם, לשמור, לדאוג, לכוון, להגן, להכיל, לוותר...

ובתוך כל זה יש לך את המשאלה הקטנה הזאת, זו שאולי את אפילו לא מודה בה בקול: שיום אחד, כשתסתכלי לאחור, תדעי שהיית אמא טובה. את אפילו מצפה שהם יגידו לך שהיית כזו עבורם.

אבל אז מגיעה ההבנה שאין לנו באמת שליטה על זה.

כי את זוכרת את הכוונות שלך, אבל הם יזכרו את החוויה שלהם.

את תזכרי כמה עבדת קשה כדי שלא יחסר להם דבר, והם אולי יזכרו שלא היית מספיק בבית.

את תזכרי כמה דאגת, והם אולי יזכרו כמה לחצת.

את תזכרי כמה פעמים ויתרת בשבילם, והם אולי יזכרו דווקא את הפעמים שבהן לא היית שם עבורם.

וזה לא אומר שמישהו מכם משקר, פשוט הייתם שם יחד, אבל לא באותו מקום.

את חווית את האימהות שלך דרך העיניים שלך, הם חוו את הילדות שלהם דרך העיניים שלהם.

ואני חושבת על זה הרבה, כי אני מכירה את הפער הזה גם מהצד השני. כילדה להורים.

זה קרה לי

כמובן, כל זה מחזיר אותי לחוויות שלי עם ההורים שלי ועם הילדים שלי.

מאבא שלי, עליו השלום, למדתי שחוץ מפרנסה, אישה, ילדים ואלוהים, אין שום דבר נוסף שחשוב באמת בחיים.

בטח לא הוא.

אבא שלי היה שחקן כדורגל מקצועי, ולימים הפך למאמן, אבל אחרי מספר שנות נישואין הוא נאלץ לוותר על האהבה הזו שלו כי אמא שלי הייתה דתייה וקשה היה לה העובדה שהוא מחלל שבת בזמן שהיא מנסה להנחיל אורח חיים דתי בחינוך הילדים.

אבא שלי אהב מאוד את אמא שלי, הוא מוכן היה לעשות כמעט הכל בשבילה, והוא חזר בתשובה, בהתחלה בעיקר בשבילה, בהמשך דבק באלוהים מתוך אמונה שלמה.

תמיד ידענו שאבא אוהב כדורגל, אבל הוא לא משחק יותר, כי באמצע השבוע הוא מוקדש לעבודה, לבית ולנו, ובשבת אסור לשחק. הוא הקדיש את עצמו לאלוהים.

אני לא זוכרת אותו עושה משהו אחד בשביל עצמו, אולי זה מסביר למה אף פעם הוא לא דרש ממני כלום, רק את המינימום הנדרש בשביל להיות אדם ישר וטוב עם הבריות ועם אלוהים.

אמא שלי זה קצת סיפור אחר.

היא, בלי מילים, דרשה ממני הכול. היא רצתה אותי מושלמת, כי באופן מסוים ילדה מושלמת היא לא רק הצלחה שלי, היא גם הצלחה שלה. וכל פעם שטעיתי, פגעתי לה בתואר "אמא מושלמת לילדים מושלמים".

האם זה היה כך באמת?,

בטוח שלא.

אבל כך אני זוכרת.

למה הסקתי את המסקנה הזאת?

כי תמיד היא הודיעה לי כשאני רזה מדי, עצלנית מדי, רחפנית מדי, טיפשה מדי, או פשוט גרועה במשהו שהיא ביקשה שאעשה ולא עשיתי אותו מושלם כמו שציפתה.

הציונים שלי לא היו מושלמים, והנוכחות שלי בבית הייתה צריכה להיות כזו שאף אחד לא ישים לב שאני שם.

כל מה שהייתי צריכה להבטיח זה לא להיות מטרד. וכצפוי, זה עשה לי שירות אחר לגמרי בדרך להיות ילדה מושלמת.

מפיתוח חרדות ועד קבלת החלטות מטופשות מתוך חוסר היכולת לעמוד על שלי, כי אף אחד מעולם לא לימד אותי איך לעשות זאת, ביליתי שנים ברבע החדר שהיה לי, באומללות שקטה. לא רציתי שידעו כמה רחוקה אני מלהיות מושלמת.

רק בעשור האחרון התחלתי לעשות את השינויים הדרושים כדי להפסיק לייסר את עצמי, כי בסופו של דבר אני האדם היחיד שיכול לעשות את זה.

אם הייתם שואלים את ההורים שלי על החלק שלהם בבעיות הרגשיות שלי, הם לא היו יודעים על מה אני מדברת.

התעמתי פעם עם אמא שלי, ולדעתה, מכיוון שהייתה לי קורת גג, אוכל וחינוך טוב, אני בכלל לא צריכה להתלונן.

רק לומר תודה. וחוץ מזה היא תמיד אומרת: "ככה כולם היו אז", ומוסיפה לא פעם: "יש מלא ילדים רעבים שמסתובבים ברחובות עם בגדים מלוכלכים, ואתם תמיד הייתם נקיים ושבעים", כאילו זה שני הדברים היחידים שילד זקוק להם.

העימות המיותר הזה הרגיש כאילו היא מנסה לשלוט בזיכרונות שלי, כאילו אם היא הייתה אמא טובה, אז לא יכול להיות שכאב לי.

היום אני מוכנה להודות שהם באמת היו הורים מדהימים, בכלים שהיו להם. הם תמכו בי במהלך השנים כמה שיכלו, ואפילו קיבלתי מאמא שלי לא מעט עצות טובות.

עדיין יש לי כמה שיחות ממתינות עם אמא, והן לא יהיו קלות, אבל אני לא יכולה להפסיק לשים לב שרק עכשיו, כשהיא לא מנסה כל הזמן לשכנע אותי עד כמה היא הייתה אמא מדהימה, אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליה יותר.

אבל הדבר שהכי הדאיג אותי לאורך השנים היה מול הילדים שלי.

אמנם אני זו שביקשה להתגרש מאבא שלהם. היו לי הסיבות שלי, והן היו מספיק חזקות בשביל להוציא את זה לפועל עבור שנינו. שנינו ידענו לאורך השנים שאנחנו צריכים לפרק את הזוגיות שלנו, ושכל אחד צריך ללכת לדרכו, אבל לא היה לנו את האומץ.

כשזה קרה, הילדים שלנו נשברו לחתיכות. לא הייתה לזה הכנה, וזה נפל כמעט כמו רעם ביום בהיר.

לא כי החיים הזוגיים בבית היו טובים לכאורה, אלא כי לא דיברנו מעולם על האפשרות הזו. בעיני הילדים שלי, אני הייתי זו שפירקה את המשפחה.

היום אני חושבת שעשיתי עבודה נוראית בללמד את הילדים שלי איך צריכה להיראות משפחה בריאה, בכך שנשארתי שם יותר מדי זמן.

חלקם היו מאוד קטנים, וכל הזמן אמרתי לעצמי שברגע שהם יגדלו, הם יבינו למה הייתי צריכה לעשות את מה שעשיתי, ולמרות שזה עדיין יהיה כואב, הם יראו עד כמה ההחלטה הזו הייתה הכרחית.

היום הם כבר גדולים, ואני מבינה שאני לא יכולה לבנות עבורם את ההבנה הזאת. כילדים היו להם מחשבות וזיכרונות מהנושא, שנקלטו באוזניים ובעיניים של ילד. אולי גם נאמרו עליי כל מיני דברים שאני לא יכולתי להגן על עצמי מהם. אבל מה שכן יכולתי לעשות, ועדיין יכולה, זה להראות להם מי אני באמת, בלי לנסות לומר להם כל הזמן איזו אמא מדהימה הייתי כל השנים.

להראות להם דרך הדרך שבה אני חיה היום.

דרך הטעויות שלי.

דרך היכולת שלי להודות בהן.

דרך היכולת שלי להתנצל, לתקן ולהמשיך להשתנות.

ואולי זה הדבר היחיד שבאמת נמצא בידיים שלי.

אני לא יודעת איך הילדים שלי יזכרו אותי, ואת לא יודעת איך הילדים שלך יזכרו אותך.

כי את לא יכולה לשלוט בזיכרון שלהם.

איך הילדים שלך יזכרו אותך

את יכולה לבחור איזה אדם את רוצה להיות כשהם פוגשים אותך.

וזה מחזיר אותי בדיוק לשאלה שממנה התחלתי. השאלה היא לא איך לגרום לילדים שלך לזכור אותך כאמא טובה.

אלא: איך להיות אמא טובה, בלי לאבד את עצמך בדרך?.

הם צריכים לראות שיש לך חיים משלך, וגם שאת לא חסינה מטעויות.

הם צריכים אותך, אמא שמראה להם שאפשר לאהוב מאוד, לתת, לטעות, לתקן ולגדול, ועדיין לא להפסיק להיות את.

ועל השאלה הזאת בדיוק יצרתי את גלריית המסרים:

"איך להיות אמא טובה, בלי לאבד את עצמי".

זו גלריה של מסרים אישיים שנכתבו במיוחד עבורך, כדי להזמין אותך להסתכל על האימהות שלך מזווית קצת אחרת, דרך הקלפים, אבל בעיקר דרך עצמך.

כל מסר פותח נושא אחר שנוגע בך:

הגבולות שלך, הצרכים שלך, האשמה שמלווה אותך, המקום לטעויות ולחמלה עצמית, ההפרדה בין הכאב שלך לכאב שלהם, הרצונות שדחקת הצידה, והיכולת שלך להיות אמא נוכחת ואוהבת בלי לוותר על מי שאת.

לא כדי שתהיי אמא טובה יותר.

כדי שתהיי אמא טובה, ועדיין תישארי את.

נתתי את הלב שלי במסרים, ובכל אחד מהם גם השתדלתי לתת לך כלים וצידה לדרך. אני אשמח אם תשתפי אותי איפה פגש אותך המאמר, ואיפה פגש אותך המסר שקבלת שם.

משכי קלף מסר

באהבה,

תמר קמר

דרך הטארוט

חכמת קלפים מעשית