מזל טוב!, נולד לך שקרן.

לפני שנים הכרתי את אחד השקרנים הגדולים שפגשתי בחיי.

לא משנה מה שאלתי אותו – הוא שיקר.

"לאן אתה הולך?" - לפגישת עבודה (והוא לא).

"כמה עלתה החולצה?" - סכום אחר לגמרי.

"מה אכלת בצהריים?" - גם כאן הגיעה תשובה שלא הייתה קרובה למציאות.

לפעמים אפילו לא היה צורך לשאול דבר. הוא פשוט המציא סיפורים.

בהתחלה חשבתי שמדובר בהרגל מגונה.

אחר כך הבנתי שמדובר במשהו עמוק הרבה יותר.

השקר כבר לא שירת אותו.

הוא שירת את השקר.

כל שקר דרש עוד שקר כדי לכסות עליו, ועוד סיפור כדי להצדיק אותו.

הוא היה נשבע במזוזה, בספר תורה, מוכן להיבדק במכונת אמת, וכל זאת כששנינו יודעים בדיוק מה באמת קרה.

יום אחד אמרתי לו: "אתה יכול לשקר לכולם, אבל לא לי... ולא לעצמך."

הוא הסתכל עליי במבט המום לגמרי. ראיתי שהוא באמת המום...

אחרי כל כך הרבה שנים של שקרים, הוא כבר לא רק שיקר לאחרים, הוא באמת האמין לשקרים של עצמו.

וכאן הבנתי את הדבר המפחיד באמת.

אף אחד לא נולד שקרן.

אבל לפעמים... אנחנו עוזרים לו להפוך לכזה.

זה מתחיל בילדות.

ילד מספר את האמת.

והאמת שלו פוגשת כעס, אכזבה, עונש או הרצאה ארוכה.

בפעם הבאה הוא כבר חושב פעמיים.

לא כי הוא ילד רע.

כי הוא ילד חכם.

הוא מגלה שלומר את מה שההורים רוצים לשמוע הרבה יותר משתלם מלומר את מה שבאמת קרה.

ואז מגיע השקר הראשון.

הוא עובד.

כולם נרגעים.

אין כעס.

אין עונש.

אין דרמה.

והמוח לומד מהר מאוד את הלקח.

עם הזמן השקר כבר לא נועד להתחמק מעונש.

הוא הופך לדרך קלה יותר להתמודד עם המציאות.

ולפעמים, בלי לשים לב, הוא הופך להרגל.

ואז כבר לא משנה אם מדובר בשקר גדול או קטן.

העיקר שהאמת לא תצא לאור.

לפני שנים רבות ישבתי אצל פסיכולוגית.

באתי אליה בגלל אחד הילדים שלי.

הוא היה עדיין קטן, אבל השקרים שלו הדאיגו אותי.

לא הבנתי למה.

הוא היה משקר גם כשלא הייתה לו שום סיבה.

"עם מי שחקת בגן?"

"עם יוסי"

אבל במקרה ידעתי שיוסי בכלל לא הגיע לגן באותו יום.

זה הטריד אותי מאוד.

למה?

למה לשקר כשאין שום מחיר כבד לאמת?

הפסיכולוגית הקשיבה לי כמה דקות ואמרה משפט אחד בלבד.

"נסי להבין מה את עושה שגורם לו להרגיש שהוא צריך לשקר."

זה היה כל הטיפול.

אבל המשפט הזה שינה לי את ההורות.

פתאום התחלתי לשים לב לכל השאלות שאני שואלת.

כמה אני חוקרת...

כמה אני רוצה לדעת כל פרט קטן על היום שלו...

לא מתוך שליטה,

מתוך אהבה.

רציתי להיות אמא מעורבת,

רציתי לדעת אם טוב לו,

רציתי להיות שם בשבילו.

אבל מבחינתו...

אמא חוקרת היא עדיין אמא חוקרת.

באותו יום החלטתי להפסיק לחקור,

במקום לשאול אותו על החיים שלו, התחלתי לשתף אותו בחיים שלי.

סיפרתי לו על היום שעבר עליי.

על העבודה,

על טעויות שעשיתי,

על דברים ששימחו אותי,

על רגעים שפגעו בי,

על זיכרונות מהילדות שלי.

לאט־לאט הוא התחיל לעשות אותו דבר.

בלי שביקשתי,

בלי שחקרתי,

בלי ששאלתי,

פשוט כי פתאום היה בטוח לשתף.

השקרים לא נעלמו ביום אחד, אבל הם הפסיקו להיות דרך חיים.

ומאז נשארתי עם תובנה אחת שמלווה אותי כמעט בכל מערכת יחסים,

אם אני רוצה שמישהו ירגיש בטוח לומר לי את האמת, אני צריכה קודם לגרום לו להרגיש בטוח גם כשהאמת לא נעימה,

כי רוב האנשים לא משקרים בגלל האמת,

הם משקרים בגלל הפחד מהתגובה שתבוא אחריה.

באהבה,

תמר קמר

דרך הטארוט

חכמת קלפים מעשית