באמת באמת סליחה שנשמתי

זהו פוסט שמוקדש לכל המתנצלות, לא עוול בכפם :)

בסופו מחכה לך מתנה שווה!

אז בואו נתחיל...

אם היתה תחרות כזו, בטוח הייתי קוטפת את המקום הראשון כמתנצלת הראשית של כדור הארץ.

לא משנה מה קרה, תמיד יצאה לי מהפה קודם "סליחה".

סליחה שהפרעתי .

סליחה שהאוכל לא יצא מושלם.

סליחה שאיחרתי דקה.

סליחה שאני צריכה אותך.

סליחה שלא שמעתי שהתקשרת.

סליחה על המון דברים קטנטנים שאף אחד בכלל לא שם לב, ורק בגלל ששמע את ה"סליחה" שלי התעורר לבדוק מה לא בסדר.

בקיצור,

סליחה שנשמתי.

זה היה כל כך קיצוני, שהתחלתי להתנצל גם על הדברים שמישהו אחר עשה לי.

"סליחה שפגעת בי," הייתי אומרת לעצמי, רק כדי לסיים את המתח, כי הם לא התנצלו והייתי חייבת לסגור את הסאגה.

למה? כי ככה גדלתי.

גדלתי עם אבא אהוב ויקר שלי (ז"ל) שהיה מכונת התנצלות מהלכת.

אדם רך, נעים ורודף שלום, ותמיד לקח על עצמו את כל האשמה, גם כשזו לא אשמתו, הכל בשביל שלום בית ושלום עם הבריות.

וכשאבא שלך כל כך רך, אתה לומד שהדרך לשרוד היא להיות דומה לו, להקטין את עצמך.

ויש גם אימא שלי בתמונה (שתחי' על 120).

אשה חזקה, שכלום לא הגיע אליה בקלות, אבל עם חריצות ונחישות ללא פשרות בנתה את עצמה.

אימא שלי? אין לה על מה להתנצל כי היא מראש לא עושה דברים שצריך להתנצל עליהם – לדעתה.

 היא קיר, סלע.

אם היא אמרה משהו, זה לא בטעות, היא התכוונה.

ואם היא עשתה משהו, היא תכננה את זה מראש והייתה מוכנה לקחת אחריות.

היא לא מתקפלת.

בעצם אני (וגם אבא) הייתי השיקוף המעצבן שלה.

כל פעם שהייתי אומרת "סליחה" על כלום, הייתי רואה את עצבים עולים לה לראש.

היא כאילו שאלה אותי: "למה את מתרפסת? מי לימד אותך להיות כזו חלשה?"

ושוב אמרתי סליחה... "סליחה שהתנצלתי".

אני כותבת לכם ואני כבר מבינה כמה זה מעצבן להיות ליד מישהו שכל היום מתנצל... :)

איףףףףף

אז אמא שלי ניסתה ניסתה להפוך אותי לקשוחה כמוה.

הקשתה עליי, דרשה, ציפתה שאקום על הרגליים, אעמד על שלי ואפסיק להתנצל.

אבל זה עשה בדיוק את ההיפך. זה רק כיווץ אותי יותר.

אם אימא כועסת עליי, זה רק מוכיח שאני עושה משהו לא בסדר.

אז התנצלתי עוד יותר. התנצלתי גם כשלא היה לי מושג על מה. רק שלא תכעס.

זה נשמע נורא... אני יודעת, אבל אל תדאגו, כי מה שאמא לא הצליחה ללמד אותי, למדו אותי החיים.

זה כבר לפוסט אחר...

אבל ממרום גילי הבנתי, כשאת כל הזמן מגנה על עצמך, מקטינה את עצמך, מתנצלת על הקיום שלך –

את מחליש את עצמך.

מצמצמת את הניצחונות וההצלחות שלך.

את אומר לעולם: "אני לא מספיק טובה".

לא יודעת למה חשבתי על זה הבוקר...

אולי זה השקט של היום, ערב יום כיפור, שמעמיד אותי מול המראה.

היום אני מתנצלת הרבה פחות, זה לא שהפכתי פתאום לקשוחה,

וגם לא בגלל שאני פחות במגע עם אנשים...

אני פשוט מבינה היום שסליחה צריכה להיות כלי יקר ונדיר ,

 לא מילת מילוי שסותמת חורים.

היא שמורה למקום שבו פגעתי באמת.

ואתן יודעת מה עוד? אני רוצה לסלוח יותר.

אני סולחת מכל הלב לאימא שלי המדהימה, שלא ידעה להכיל את הרכות שלי. היה לה סיפור חיים שבהחלט מהווה איזושהי הצדקה לכך.

אני מזמן סלחתי לאבא שלי הצדיק (ז"ל), שלימד אותי שקטנים נמחקים. גם סיפור חייו העצוב מסביר לי המון למה התנהג כך בעצמו...

ואני סולחת לעצמי, לילדה הקטנה שחיה בתוכי, על שהייתה צריכה להתכווץ בשביל לשרוד.

זה השינוי שאני רוצה לעשות השנה: להתנצל פחות ולסלוח יותר.

לא להתנצל פחות כי אני קשוחה, אלא להתנצל פחות כי אני חזקה.

חזקה מספיק כדי לומר "זו אני" בלי לעפעף.

במקום "סליחה שהפרעתי" – "תודה שהקשבת לי"

" במקום "סליחה שנשמתי" – "אני כאן, וזה מגיע לי".

לסיכום וגם לאימון אישי:

מוסר השכל: ההתנצלות הכרונית היא לא נימוס, זו חולשה שנגררת מילדות. ההתנצלות היחידה שאנחנו צריכות באמת היא זו שאנחנו חייבות לעצמנו, על שלא חיינו בכוח הראוי לנו.

הכלים שלך: 3 צעדים להפוך את "סליחה" לכלי נדיר

אם גם את מרגישה שהמילה "סליחה" היא כפתור ברירת המחדל שלך, הגיע הזמן לעשות סוויץ'. זה לא קל, זה דורש מודעות ותרגול יומיומי. הנה איך מתחילים:

1. שלב האבחון: מודעות ל"סליחות מיותרות"

• רישום: במהלך השבוע הקרוב, פשוט תתחילי לשים לב. רשמי או ספרי לעצמך בראש כל פעם שאת אומרת "סליחה".

• שאלה מהירה: לאחר כל "סליחה", שאלי את עצמך: "האם פגעתי באדם אחר באמת, או שהתנצלתי על קיומי/צורך שלי?" אם התשובה היא לא, סמני את זה כ"סליחה מיותרת".

• החלפה מיידית: בפעם הבאה שאת שולחת מייל או הודעה ומתחילה ב"סליחה שהפרעתי", מחקי את זה והתחילי ב**"אני פונה אלייך בנושא..."** או "תודה על תשומת הלב".

2. שלב הכוח: החלפת ההתנצלות ב"תודה"

כשאנחנו מתנצלים על צורך שלנו, זה מחליש אותנו. כשאנחנו מודים במקום, זה מחזק את הקשר ומכיר בערך שלנו.

במקום לומר	אמרי	המסר שאת מעבירה
סליחה שאיחרתי! (גם אם זה דקה)	תודה שחיכית לי!	אני מכירה בערך הזמן שלך.
סליחה שאני כזו רגישה	תודה שאתה מקשיב לי	אני לא מתנצלת על מי שאני.
סליחה על הבלגן בבית	תודה שאתה מרגיש פה בנוח	הבית שלנו פה בשביל החיים.

3. שלב הסליחה האמיתית: לנרמל את הסליחה ולהשתמש בה נכון

סליחה אמיתית היא כוח, לא חולשה.

• סליחה ברורה: אם פגעת, אמרי: "אני מצטערת שפגעתי בך כשאמרתי/עשיתי X". נרמלי את הדיוק. בלי הסתייגויות ("אני מצטערת, אבל...").

• סליחה לעצמך: תרגלי סליחה על טעויות העבר שלא ידעת אחרת. זה הצעד הכי חשוב כדי לשחרר את הכיווץ. "אני סולחת לילדה שהייתי, ועכשיו אני לומדת להיות אישה חזקה, שמגיעה לי מנוחה ושקט."

קריאה לפעולה

אם הקול של המתנצלת עדיין צועק לך בראש, ויום הכיפורים הזה מצא אותך חושבת יותר מדי על מה את צריכה לסלוח לעצמך – אל תשארי עם זה לבד. יש דרך לבנות כוח פנימי אמיתי, כזה שלא צריך להתנצל עליו.

אני מזמינה אותך לשיחת ייעוץ נול הקלפים. נדבר על המקום המכווץ הזה ונראה איך להפוך אותו לכוח, או על כל אתגר בוער אחר בחייך.

והבטחתי מתנה אז הנה: 100 ש"ח מתנה על יעוץ של שעה 250 ש"ח במקום 350!

כל מה שאת צריכה לעשות זה רק להרשם לתפוצה.

מוגבל ל- 20 יעוצים

באהבה והרבה כוח,

תמר קמר.

לתאום שיחת יעוץ מול הקלפים