יקרה,

יש רגעים בקשר עם אמא שבהם אנחנו משוכנעות שאנחנו צודקות. אחרי הכול, אנחנו זוכרות בדיוק מה נאמר, מה קרה, ומה כל כך פגע בנו. וכשאנחנו בטוחות בצד שלנו, קשה מאוד לעצור ולשאול אם יש עוד זווית לסיפור.

אני לא אומרת שלא נפגעת. אני גם לא אומרת שאמא שלך צודקת. אבל עם השנים למדתי שלרוב הסיפורים יש יותר מאמת אחת. כל אחת מאיתנו מגיעה עם הזיכרונות שלה, עם הכאבים שלה ועם הדרך שבה היא פירשה את אותו רגע. לפעמים שתי נשים יוצאות מאותה שיחה עם שתי חוויות שונות לגמרי, ושתיהן בטוחות שהן רואות את המציאות כפי שהיא.

קל מאוד לשפוט. הרבה יותר קשה לנסות להבין. להבין לא אומר להסכים, ולא אומר לוותר על עצמך. זה רק אומר לתת מקום לאפשרות שגם לצד השני יש סיפור, גם אם הוא שונה מאוד משלך.

אני חושבת שכשאנחנו מצליחות להפריד בין הצורך להיות צודקות לבין הרצון לבנות קשר טוב יותר, משהו מתחיל להשתנות. אנחנו פחות עסוקות בלנהל משפט, ויותר עסוקות בלבנות גשר. ובסופו של דבר, גשרים מקרבים הרבה יותר מפסקי דין.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

לפעמים הדרך לצדק עוברת קודם דרך הנכונות לראות גם את הצד השני.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית