יקרה,

אחרי תקופות קשות בקשר עם אמא, קל מאוד להאמין שכבר מאוחר מדי. שהמילים שנאמרו כבר נאמרו, שהמרחק כבר גדול מדי, ושאין באמת סיכוי שמשהו ישתנה. אני חושבת שכולנו היינו שם לפחות פעם אחת, במקום שבו התקווה מתחילה להיגמר.

אבל דווקא בגלל זה הכוכב הגיע אלייך.

הוא מזכיר לי שגם אחרי התקופות הכי חשוכות, הלב שלנו עדיין יודע לקוות. לא לקוות שאמא תהפוך לאישה אחרת, ולא לקוות שכל הכאב ייעלם ברגע. אלא לקוות שאפשר לבנות משהו קצת יותר טוב ממה שהיה אתמול.

לפעמים אנחנו מוותרות מוקדם מדי. אנחנו אומרות לעצמנו: "ככה היא", "אין עם מי לדבר", "זה כבר לא ישתנה". ואולי... אולי אנחנו פשוט לא יודעות מה היה קורה אם היינו נותנות לקשר עוד הזדמנות אחת. עוד שיחה אחת. עוד רגע אחד שבו כל אחת מגיעה קצת פחות עם המגננות שלה וקצת יותר עם הלב שלה.

אני אוהבת את הכוכב כי הוא לא מבטיח ניסים. הוא רק מזכיר שהתקווה היא לא נאיביות. היא הבחירה לא לתת לאכזבות של העבר לגזול מאיתנו את האפשרות לעתיד אחר. כל עוד יש רצון, כל עוד נשארה אהבה, גם אם היא מתחבאת עמוק, תמיד יכול להופיע אור קטן שיראה לכן את הדרך.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

כל עוד לא ויתרת על התקווה, הקשר שלכן עדיין יכול להאיר בדרך חדשה.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית