יקרה,

לפעמים אנחנו מסתכלות על אמא שלנו דרך המשקפיים של הכאב. זה כל כך טבעי. כשנפגענו, העיניים שלנו מחפשות שוב ושוב את כל הרגעים שמוכיחים לנו למה אנחנו צודקות. וככל שאנחנו אוספות עוד ועוד הוכחות, כך קשה לנו יותר לראות משהו אחר.

אבל אולי בגלל זה האיש התלוי הגיע אלייך היום.

הוא לא מבקש ממך לשכוח את מה שהיה, ולא להעמיד פנים שלא נפגעת. הוא רק מזמין אותך לנסות, לרגע אחד, להחליף את זווית הראייה.

במקום להסתכל רק על מה שהיה חסר, נסי להסתכל גם על מה שהיה. על האישה שנשאה אותך תשעה חודשים. על הלילות שבהם קמה אלייך שוב ושוב כשלא הצלחת לישון. על הפעמים שבהן דאגה לך גם כשלא ידעת. על ההחלטות שקיבלה, על הוויתורים שעשתה, על החלומות שאולי דחתה, ועל כל אותם רגעים שבהם נלחמה בשבילך כמו לביאה, גם אם מעולם לא סיפרה לך עליהם.

יכול להיות שהיא לא תמיד ידעה לאהוב בדרך שהיית זקוקה לה. יכול להיות שהיא טעתה, ואולי אפילו פגעה. אבל יכול להיות שגם בתוך כל הטעויות שלה הייתה אהבה גדולה, שפשוט לבשה צורה שלא תמיד הצלחת לראות.

לפעמים שינוי לא מתחיל בזה שהמציאות משתנה. הוא מתחיל בזה שאנחנו מסכימות לראות תמונה רחבה יותר. תמונה שיש בה גם את הכאב, אבל גם את הנתינה. גם את החסר, אבל גם את כל מה שהיה שם לאורך הדרך.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

כשתבחרי לראות לא רק את הפצעים, אלא גם את כל מה שאמא שלך נתנה לך, הלב שלך יתחיל לראות אותה בעיניים אחרות.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית