יקרה,

יש תקופות שבהן אנחנו כבר לא יודעות מה לחשוב. אנחנו מנסות להבין למה אמא אמרה את מה שאמרה, למה היא התנהגה כמו שהתנהגה, ומה באמת היא מרגישה כלפינו. ואז מתחיל מסע שלם בתוך הראש. אנחנו משלימות משפטים שלא נאמרו, מפרשות מבטים, בונות תרחישים, ומשכנעות את עצמנו שאנחנו כבר יודעות את האמת.

גם אני מכירה את זה.

אבל לא פעם גיליתי שהסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו כואבים הרבה יותר מהמציאות עצמה.

הירח מזכיר לנו שלא כל מחשבה היא עובדה. לא כל פחד הוא סימן שמשהו באמת עומד לקרות. ולא כל שתיקה של אמא אומרת שהיא כועסת, מאוכזבת או הפסיקה לאהוב. לפעמים אנחנו כל כך מפחדות להיפגע, שאנחנו ממלאות את המקומות הריקים בפרשנויות שרק מעמיקות את הכאב.

אני חושבת שאחד הדברים הכי אמיצים שאנחנו יכולות לעשות הוא להודות שאנחנו לא באמת יודעות הכול. במקום לנחש, אפשר לשאול. במקום להחליט מה היא חושבת, אפשר להקשיב. ובמקום לתת לפחד לכתוב את הסיפור, אפשר להשאיר מקום גם לאפשרות אחרת.

לא תמיד נגלה שהתשובה משמחת. אבל לפחות נדע שהיא אמיתית, ולא רק משהו שהפחד שלנו המציא בדרך.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

אל תתני לפחדים שלך לספר לך סיפור לפני שנתת למציאות הזדמנות לדבר.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית