אמא טובה? - לא בכל מחיר...
- תמר קמר
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 9 דקות
אני חושבת שמהות החיים שלי תמיד הייתה קודם כל להיות אמא הכי טובה בעולם. באמת.
לא "אמא טובה בערך", אלא הכי טובה. ובדרך לשם עשיתי מיליון טעויות... כי הדרך לגיהנום מרוצפת בכוונות טובות, וכנראה שלאף אחת מאיתנו אין דרך להמנע מהן ב 100%.זה הולך להיות קצת ארוך... וקצת אינטימי... אבל מבטיחה שזה יהיה שווה כל מילה, ובטח את ההפתעה בסוף.
נדבר קצת על הבחירות שאנחנו עושות בדרך לתואר "אמא טובה"
על נתינה שהופכת לביטול עצמי
מה באמת הילדים שלנו לומדים מזה שאנחנו מוותרות על עצמנו לגמרי
על שיעור באכזבות, גבולות, ביטחון
על למה לא חייבים לבחור בין הצרכים שלך כאמא לבין הצרכים של הילדים
ואיזה דוגמא את באמת רוצה לתת לילדים שלך.
אמא של החלומות
כשילדתי את הילדים שלי היה לי ברור שברגע שיש לי ילדים אני לא הולכת לעבוד. אני נשארת בבית ומגדלת אותם. וכך באמת היה.
את חמשת הילדים הראשונים שלי גידלתי בבית לפחות עד גיל שנתיים, וחלקם אפילו יותר. זו הייתה בחירה שלי, ואני לא מצטערת עליה. רציתי להיות איתם, לגדל אותם בעצמי, להיות שם בשנים הראשונות שלהם, לראות אותם גדלים ולהעניק להם את מה שחשבתי שהם צריכים.
ואם אני כנה עד הסוף, בשנים ההן אפילו הסתכלתי קצת מלמעלה על אימהות אחרות. לא הצלחתי להבין איך הן מסוגלות לא להניק, איך הן מסוגלות לשלוח תינוק בן שלושה חודשים למעון כשהוא צורח, ואיך הן מוותרות כל כך מהר על כל כך הרבה רגעים יקרים איתו. בעיניים שלי, הן רק ילדו אותו וכבר ויתרו על הזמן איתו והסתפקו בפירורים של שעה בבוקר ועוד כמה שעות אחר הצהריים, אחרי המעון.
הייתי מאוד בטוחה שזו הדרך הנכונה. הדרך הנכונה בשבילי, שהפכה אצלי בקלות לדרך הנכונה בכלל.
רק עם הזמן הבנתי שני דברים חשובים.
הראשון הוא שלא לכל אחת זה מתאים, וטוב שכך. יש משהו מאוד בריא בלהכיר את היכולות שלך, את הרצונות שלך וגם את המגבלות שלך, ולא לנסות להיות אמא לפי התמונה שמישהי אחרת ציירה.
והשני הוא שאמא טובה לא נמדדת בכמות השעות שהיא נמצאת עם הילד שלה, אלא במה שקורה בתוך השעות האלה. אפשר להיות עם ילד כל היום ולא באמת להיות פנויה אליו, ואפשר לעבוד, לצאת מהבית ולהיעדר חלק גדול מהיום, ועדיין להיות אמא מאוד נוכחת, קשובה ואוהבת.
לקח לי זמן להבין את זה, כי במשך שנים חשבתי שכמות היא הוכחה לאהבה. היום אני יודעת שלא.
כשבחירה הפכה לכורח המציאות שלי
יש הבדל גדול בין לבחור משהו לבין להרגיש שהבחירה הזאת הפכה לתפקיד שאין לי אפשרות לצאת ממנו. שש שנים בבית עם ילדים קטנים יכולות להיות תקופה מדהימה, אבל הן יכולות להיות גם קשות מנשוא. כשהבן הבכור שלי, אמתי, היה בן ארבע וחצי, כבר היו לי חמישה ילדים בבית, ובשלב מסוים היה לי קשה מאוד, ועדיין, הבחירה לצאת לעבודה לא באמת הייתה מציאותית עבורי, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה בריאותית. חלק מהילדים שלי התמודדו עם אסתמה של ילדים ממש עד גיל שנתיים, והחיים שלי היו בנויים במידה רבה סביב הצרכים שלהם. חלק מזה היה אינהלציות כמה וכמה פעמים ביום (לכל אחד מהם), ולא יכולתי לסמוך על אף מסגרת שתעניק להם את הטיפול המסור הזה. אז הייתי "אמא טובה" ונשארתי בבית לגדל אותם, למרות שבשלב זה כבר הנשמה שלי היתה צמאה לקצת אנשים יותר גבוהים מחצי מטר... לפחות לכמה שעות ביום, וגם להראות לעולם קצת יותר מהיכולות האישיות והמקצועיות שלי, שלא קשורים בחיתולים, מוצצים ובקבוקים...
אני מספרת לך את זה כי אני לא חושבת שיש נוסחה אחת לאמא טובה. לפעמים הבחירה הנכונה עבורנו היא להישאר בבית, לפעמים הבחירה הנכונה היא לצאת לעבוד, ולפעמים אנחנו רוצות משהו אחד והחיים מביאים לנו משהו אחר. השאלה בעיניי היא לא איזו בחירה הופכת אותנו לאימהות טובות יותר, אלא האם בתוך הבחירה שלנו אנחנו עדיין מצליחות להישאר גם אנחנו.
מה קורה כשנתינה הופכת לביטול עצמי
יש הבדל גדול מאוד בין נתינה בריאה לבין ביטול עצמי. נתינה מגיעה מתוך בחירה, מתוך כוחות נפשיים ומתוך רצון אמיתי לתת לילד שלנו. ביטול עצמי מגיע ממקום אחר. הוא מגיע הרבה פעמים מתוך פחד. הפחד שאם לא ניתן מספיק, אם לא נהיה זמינות מספיק, אם לא נוותר מספיק, מעלנו בתפקיד שלנו כאימהות.
אני מכירה את המקום הזה גם מעצמי. כשהזהות שלנו מתחילה להיבנות סביב התפקיד של "אמא טובה", קל מאוד להתחיל למדוד את עצמנו לפי כמות הדברים שאנחנו מוכנות לעשות בשביל הילדים.
כמה ויתרנו,
כמה התאפקנו,
כמה פעמים שמנו את עצמנו בסוף הרשימה
וכמה פעמים עשינו משהו גם כשכבר לא נשאר לנו כוח.
אבל יש רגע שבו הנתינה מפסיקה להיות בחירה והופכת להיות חובה פנימית, ואז אנחנו כבר לא שואלות את עצמנו מה נכון לנו או למשפחה שלנו, אנחנו פשוט עושות.
כשחוויית האשמה מנהלת את ההורות שלנו, היכולת לבחור הולכת ונעלמת. אנחנו מתחילות לקבל החלטות שמטרתן היחידה היא למנוע מהילד כעס, אכזבה או קושי ברגע הזה, במקום לחשוב מה באמת נכון לו ולנו בטווח הארוך.
וזה מקום שקל מאוד להיכנס אליו. במיוחד כשאת אמא שאכפת לה מאוד.
מה הילדים באמת לומדים כשאת מוותרת על עצמך
הילדים שלך לומדים על העולם כל הזמן, גם כשהם רק מסתכלים עלייך. הם כמובן שומעים את הדברים שאת אומרת להם, אבל הרבה מאוד ממה שהם לומדים מתרחש דווקא דרך מה שהם רואים אותך עושה.
הם רואים איך את מתייחסת לעצמך. הם רואים אם מותר לך לנוח, אם מותר לך להגיד לא, אם את מבקשת עזרה, אם את מציבה גבולות ואם את מרגישה אשמה בכל פעם שאת עושה משהו בשביל עצמך.
וכשאת מבטלת את הצרכים שלך שוב ושוב, הילד שלך עלול ללמוד שאהבה פירושה לוותר על עצמך. שהוא חשוב יותר ממך. שלהגיד לא הוא דבר מסוכן שעלול לפגוע במישהו. שאם אדם אוהב אותך באמת, הוא אמור להיות מוכן לעשות בשבילו הכול.
ויש כאן עוד משהו שאנחנו לא תמיד רואות. ילדים מרגישים כשאמא שלהם נשחקת. גם אם את ממשיכה לתפקד, ממשיכה לחייך וממשיכה לעשות עבורם הכול, הם יכולים להרגיש את העומס, את התסכול ואת העייפות.
ולפעמים, בלי שהתכוונת, את אפילו עלולה ליצור אצלם תחושה שהם אחראים למצב הרוח שלך. שהם צריכים להיות "ילדים טובים" כדי שאמא תהיה בסדר.
אני לא חושבת שזה מה שאת באמת רוצה ללמד את הילדים שלך. אני חושבת שאת רוצה שהם יגדלו בידיעה שאפשר לאהוב אדם אחר מאוד, להיות שם בשבילו ולדאוג לו, בלי להיות אחראים לכל הרגשות שלו ובלי לוותר על עצמך בדרך.
מותר לילדים להתאכזב ממך
אחד הדברים שהכי קשה לך לקבל כאמא הוא שהילד שלך יכול להיות מאוכזב ממך.
הוא ביקש משהו ואמרת לא. היא רצתה שתבואי ולא יכולת. הם רצו שתעשי משהו עבורם, ובחרת הפעם לעשות משהו אחר. והם התאכזבו. וזה כואב לך.
אבל אכזבה היא לא בהכרח פגיעה.
כשאני מייעצת להורים, יוצא לי הרבה לדבר על בניית עמידות לתסכול אצל ילדים. הרעיון הוא לא למנוע מהילד כל קושי, כעס או אכזבה, אלא להיות שם כשהם מגיעים ולעזור לו לגלות שהוא מסוגל להתמודד איתם.
כשאת אומרת לילד שלך, "אני מבינה שאתה מאוכזב, אבל עכשיו אני צריכה זמן לעצמי", את לא מלמדת אותו שאת לא אוהבת אותו. את מלמדת אותו משהו חשוב מאוד על החיים. את והוא אנשים שונים. יש לך צרכים, יש לו צרכים, ולא תמיד הם יהיו זהים.
ובעיניי, זה גם שיעור חשוב לחיים. העולם שבחוץ לא תמיד יגיד לילדים שלך כן. הם יפגשו סירוב, גבולות, אנשים שלא יסכימו איתם ואנשים שלא יוכלו לתת להם את מה שהם רוצים. הם יצטרכו להתמודד עם תסכול, ולא תמיד יהיה שם מישהו שימהר לסדר להם את הדברים.
וכשהם פוגשים אכזבה קטנה בתוך בית אוהב ובטוח, הם יכולים ללמוד שאכזבה היא לא סוף העולם. הם יכולים לכעוס, להתאכזב, לבכות, ואחר כך לגלות שהם הצליחו לעבור גם את זה.
וזה בדיוק המקום שבו את לא צריכה למהר לתקן. לפעמים הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות הוא פשוט להישאר שם, לאהוב אותם, ולהיות בטוחה שהם מסוגלים להתמודד גם עם זה שלא קיבלו את מה שרצו.
הגבול שלך הוא הביטחון שלהם
כאמא צעירה פחדתי שגבול ירחיק את הילד שלי ממני, שיפגע בו או שהוא יחשוב שאני לא אוהבת אותו מספיק.
גבול ברור ושקט הוא לא ההפך מאהבה, הרבה פעמים הוא דווקא חלק מהביטחון שהילד שלך צריך.
כשאת אומרת לו, "אני אוהבת אותך, אבל אני לא מוכנה שידברו אליי ככה", את לא דוחה אותו. את מראה לו שגם בתוך מערכת יחסים אוהבת יש גבולות.
כשאת אומרת, "אני מבינה שאתה כועס, אבל התשובה שלי נשארת לא", את לא מבטלת את הרגש שלו. את מאפשרת לו להיות כועס, בלי שהכעס שלו ינהל אותך.
וכשהילדים שלך מרגישים שיש מבוגר אחראי ויציב שמנהל את הבית, הם יכולים להרגיש בטוחים יותר. הם לא צריכים שתאמרי כן לכל דבר כדי לדעת שאת אוהבת אותם. הם צריכים לדעת שגם כשהתשובה שלך היא לא, את עדיין שם.
אני פוגשת ביעוצים לא מעט אמהות שמתקשות מאוד להציב גבול, לא משום שהן לא יודעות מה נכון, אלא משום שקשה להן לשאת את הרגש שמגיע אחריו. הילד כועס, נעלב או מתאכזב, ומיד עולה המחשבה שאולי הן עשו משהו לא בסדר.
אבל לפעמים העבודה היא לא ללמד את הילד לקבל את הגבול, לפעמים העבודה היא ללמד את עצמך שאת יכולה לראות את הילד שלך כועס, מאוכזב או אפילו כועס עלייך, ועדיין להישאר בטוחה בהחלטה שלך.
כי גם זה חלק מלהיות אמא טובה. לא רק לדעת מתי לתת, אלא גם לדעת מתי לעצור.
לא חייבים לבחור בין הצרכים שלך לצרכים שלהם
אל תחששי שאם תתחילי לדאוג גם לעצמך, תהפכי לאנוכית. אני מבינה את הפחד הזה, אבל לפעמים הוא נובע מהסתכלות של הכול או כלום.
אנוכיות אומרת שרק הצרכים שלך קיימים. ביטול עצמי אומר שרק הצרכים של האחרים קיימים.
הורות בריאה מנסה להחזיק את שני הדברים יחד.
גם הצרכים של הילדים שלך חשובים, וגם הצרכים שלך חשובים. גם הם צריכים מקום, וגם את צריכה מקום.
וזה לא אומר שבכל פעם שאת רוצה משהו את מקבלת אותו, בדיוק כמו שהילדים שלך לא מקבלים כל מה שהם רוצים, גם את לא תמיד תקבלי את מה שאת רוצה. החיים הם לא משחק שבו בכל רגע צריך לבחור מי חשוב יותר.
לפעמים הילד שלך באמת צריך אותך, ואת דוחה משהו שרצית לעשות, ולפעמים הוא יכול להסתדר, ואת יכולה לבחור בעצמך.
החוכמה היא לא לבחור תמיד בהם, וגם לא לבחור תמיד בעצמך. החוכמה היא להיות מסוגלת לראות את התמונה כולה ולהבין מה נכון עכשיו, לך, להם ולמשפחה שלכם.
זה דורש מודעות. זה מחייב אותך לפעמים לדבר פתוח, להתמודד עם האשמה שעולה בהתחלה ולהסכים לזה שלא כולם יהיו מרוצים ממך בכל רגע.
וזה אולי החלק הכי קשה, להבין שלהיות אמא טובה לא אומר שכולם צריכים להיות מרוצים ממך. לפעמים דווקא כשאת עושה משהו שנכון לך ולילדים שלך, מישהו יתאכזב, וזה לא בהכרח אומר שעשית משהו לא נכון.
איזו דוגמה את רוצה להיות
אני חושבת הרבה על השאלה הזאת. איזו דוגמה אני רוצה להיות עבור הילדים שלי, גם עכשיו, כשהם כבר גדולים, חלקם נשואים ויש להם חיים ומשפחות משלהם?
האם אני רוצה שהם יסתכלו עליי ויחשבו שאהבה פירושה לבטל את עצמך?
שכדי להיות אישה טובה צריך להסתדר עם הכול?
שכדי להיות אמא טובה צריך לא להזדקק לכלום?
או שאני רוצה שהם יראו משהו אחר?
אני רוצה שהם יראו אמא שאוהבת אותם מאוד, ובמקביל יש לה עולם משלה.
אמא שיש לה רצונות, חלומות, גבולות ועייפות.
אמא שיכולה להגיד "אני צריכה רגע", שיכולה להגיד "לא", ושיכולה גם לטעות ולהודות בטעות.
אמא שלא תמיד יודעת מה לעשות, אבל מוכנה לעצור, לחשוב וללמוד.
כי בסופו של דבר, גם כשהילדים שלנו כבר גדולים, אנחנו עדיין דוגמה עבורם. הם כבר לא צריכים שנלמד אותם איך לחצות כביש או להכין שיעורי בית, אבל הם עדיין יכולים לראות דרכנו איך נראים יחסים, איך נראית אהבה, איך מתמודדים עם טעות ואיך אדם שומר על עצמו בתוך קשר עם האנשים שהוא הכי אוהב.
הם יכולים לראות איך נראית אישה שמכבדת את עצמה, איך נראית מערכת יחסים שבה מותר גם לתת וגם לקבל, ואיך אפשר לאהוב מישהו מאוד בלי לוותר על עצמך.
ואני חושבת שזו אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולות לתת להם. לא אמא מושלמת, לא אמא שמסוגלת הכול, ולא אמא שמבטלת את עצמה כדי שלילדים יהיה הכול, אלא אמא אמתית. אמא שנוכחת בחיים שלהם, אבל גם נוכחת בחיים שלה.
כי להיות אמא טובה זו לא תחרות של הקרבה, וזה גם לא מבחן שבסופו מקבלים ציון. יש תקופות שבהן נצליח יותר ויש תקופות שבהן פחות. יהיו בחירות שנעשה ונבין בדיעבד שהיינו עושות אחרת, ויהיו תקופות שבהן הילדים שלנו יצטרכו אותנו יותר, לצד תקופות שבהן נוכל לפנות מקום גם לעצמנו.
ואולי דווקא ההבנה הזאת מאפשרת לנו לנשום קצת. אני לא צריכה להיות האמא הכי טובה בעולם, אני צריכה להיות אמא שמנסה להיות טובה לילדים שלה, ובמקביל לא שוכחת שגם היא אדם בתוך הסיפור הזה.
וזה נכון גם כשהילדים כבר גדולים, גם כשהם כבר לא גרים בבית, גם כשהם בזוגיות, גם כשהם בונים את החיים שלהם בעצמם. האימהות שלנו משתנה, אבל היא לא נעלמת, וגם עכשיו אני יכולה לבחור איזו אמא אני רוצה להיות עבורם, בלי שהאהבה שלי אליהם תדרוש ממני לוותר על עצמי.
אז כן, תהיי שם בשבילם. תני, תכילי, תחבקי ותעזרי כשצריך. תהיי עבורם כשישמחו, כשיקשו עליהם החיים וכשהם יצטרכו אותך. אבל לא בכל מחיר.
אל תשלמי על האימהות שלך במי שאת. אל תוותרי על עצמך כדי להוכיח שאת אוהבת אותם, ואל תחכי עד שתישארי בלי אוויר כדי להבין שגם לך מגיע מקום.
כי אמא טובה היא לא אמא שנותנת לילדים שלה את כל מה שיש לה, אמא טובה היא אמא שיודעת לתת להם הרבה, בלי להיעלם בתוך הנתינה.
איך להיות אמא טובה בלי לאבד את עצמך
ואם משהו מכל מה שקראת כאן נגע בך, אולי זו הזדמנות לעצור לרגע ולשאול את עצמך איפה את נמצאת בתוך האימהות שלך.
לא מה עוד את צריכה לתת, לא במה עוד את צריכה להשתפר, אלא מה את צריכה עכשיו.
בדיוק בשביל הרגעים האלה יצרתי את גלריית המסרים "איך להיות אמא טובה, בלי לאבד את עצמי".
את מוזמנת לבחור ממנה מסר אישי, לקחת רגע לעצמך, ולתת לקלף לפתוח לך מחשבה חדשה על האימהות שלך, על הגבולות שלך, על הצרכים שלך ועל המקום שלך בתוך כל זה.
לא כדי לקבל תשובה איך להיות אמא טובה יותר.
אלא כדי לעצור לרגע ולהיזכר שגם בתוך כל התפקידים שלך, את עדיין שם.
באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית
תגובות