יקרה,

יש תקופות שבהן כל מה שמתחשק לנו הוא להתרחק קצת. לא כי הפסקנו לאהוב את אמא שלנו, ולא כי ויתרנו על הקשר, אלא כי אנחנו פשוט צריכות שקט. שקט מהמילים, מהוויכוחים, מהצורך להסביר את עצמנו שוב ושוב. אם גם את מרגישה ככה לפעמים, אני רוצה שתדעי שאין בזה שום דבר לא בסדר.

אנחנו רגילות לחשוב שמרחק הוא סימן לבעיה, אבל זה לא תמיד נכון. לפעמים דווקא המרחק נותן לנו לראות את הדברים בצורה ברורה יותר. כשאנחנו מפסיקות להגיב מתוך הרגע, אנחנו מתחילות להבין מה באמת כואב לנו, מה באמת חשוב לנו, ועל מה בכלל לא שווה להילחם.

הנזיר מזכיר לי שלא כל שאלה חייבת לקבל תשובה מיד. יש קשרים שזקוקים לזמן. יש רגשות שזקוקים לשקט. ויש רגעים שבהם הדבר הכי טוב שאנחנו יכולות לעשות הוא פשוט להיות עם עצמנו, בלי למהר להחליט, להגיב או לתקן.

גם אני למדתי שלא כל שתיקה היא התרחקות. לפעמים היא הדרך של הלב לעשות סדר. וכשאנחנו חוזרות לקשר אחרי שנתנו לעצמנו זמן לנשום, אנחנו כבר לא מגיעות מאותו מקום. אנחנו פחות נסערות, פחות פגועות, והרבה יותר מחוברות לעצמנו.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

לפעמים כמה צעדים לאחור הם בדיוק מה שמאפשר לקשר להתקדם קדימה.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית