יקרה,

יש קשרים שאנחנו ממשיכות לנהל כאילו הזמן עצר מלכת. אנחנו מגיבות לאמא שלנו מתוך מה שקרה לפני עשר שנים, עשרים שנה, ולפעמים אפילו מתוך חוויות הילדות שלנו. זה כל כך טבעי. פצעים שלא קיבלו מקום ממשיכים לדבר גם הרבה שנים אחרי שנוצרו.

אבל לפעמים אני שואלת את עצמי אם אנחנו בכלל נותנות לקשר הזדמנות להשתנות. אם בכל פעם שאנחנו נפגשות עם אמא, אנחנו מביאות איתנו את אותו הכאב, את אותן המסקנות ואת אותה הציפייה להתאכזב, איך יוכל להיוולד משהו חדש?

המוות מזכיר לי שלפעמים הדבר שצריך להסתיים הוא לא הקשר עצמו, אלא הדרך שבה אנחנו מחזיקות אותו. אולי הגיע הזמן להיפרד מהסיפור הישן שאנחנו מספרות לעצמנו עליו. מהאמונה ששום דבר לא ישתנה. מההרגל למדוד את אמא רק לפי מי שהייתה פעם, ולא לפי מי שהיא היום.

אני לא אומרת שזה קל. גם אני יודעת שיש דברים שלא שוכחים ביום אחד. אבל יש הבדל בין לזכור לבין להמשיך לחיות כאילו העבר עדיין מתרחש עכשיו. כשאנחנו מסכימות לשחרר משהו שכבר סיים את תפקידו, אנחנו מפנות מקום למשהו חדש להיכנס. לפעמים זה שינוי קטן, ולפעמים זו רק נשימה קצת יותר קלה. וגם זה הרבה.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

כדי שהקשר יוכל להיוולד מחדש, לפעמים צריך להסכים להיפרד מהסיפור הישן שלו.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית