יקרה,

יש רגעים בקשר עם אמא שבהם אנחנו מרגישות שכל מילה קטנה מצליחה להוציא מאיתנו משהו שלא התכוונו להביא. לפעמים זו ביקורת שמחזירה אותנו בבת אחת לילדות. לפעמים זו הערה שנשמעת לאחרים שולית, אבל אצלנו היא נוגעת במקום שכבר כאב בעבר. גם אני מכירה את הרגעים האלה, שבהם אנחנו מגיבות הרבה יותר למה שהרגשנו, מאשר למה שנאמר באמת.

אבל עם השנים הבנתי שעוצמה אמיתית לא נמדדת ברגעים שבהם אנחנו מצליחות "לנצח" בוויכוח. היא נמדדת דווקא ברגעים שבהם אנחנו מצליחות לא לתת לכאב לנהל אותנו. לא כי הכאב נעלם, אלא כי אנחנו כבר לא מוסרות לו את המפתחות.

אני חושבת שלפעמים אנחנו מבלבלות בין חוזק לבין קשיחות. אנחנו מאמינות שאם נרים את הקול, נסביר שוב, או נוכיח שאנחנו צודקות, נרגיש חזקות יותר. אבל לא פעם העוצמה נמצאת דווקא במקום השקט. ביכולת לבחור את התגובה שלנו, גם כשיש לנו אלף סיבות להגיב אחרת. ביכולת להישאר נאמנות לעצמנו, בלי לאבד את הכבוד כלפי האדם שמולנו.

זה לא הופך את הקשר לפשוט יותר, אבל זה כן הופך אותך לחופשייה יותר. כי ברגע שאת כבר לא מגיבה מתוך הפצע, אלא מתוך מי שאת היום, משהו בתוכך מתחיל להתרפא. ולפעמים, עוד לפני שהקשר משתנה, את כבר מרגישה אחרת בתוכו.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

עוצמה אמיתית היא לא היכולת לשלוט באמא שלך, אלא היכולת לא לתת לפצעים שלך לשלוט בך.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית