יקרה,

אני לא יודעת מה בדיוק עובר בינך לבין אמא שלך, אבל אני כן יודעת שלפעמים הקשר הזה מרגיש כאילו הוא כבר נכתב מראש. את יודעת איך היא תגיב, היא יודעת איך את תגיבי, ושוב אתן מוצאות את עצמכן באותו מקום. זה קורה כמעט בלי לשים לב. אנחנו מגיעות לשיחה עם כל מה שהיה בפעמים הקודמות, עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה.

אולי בגלל זה השוטה הגיע אלייך היום. הוא כאילו לוחש לשתינו: רגע... מי אמר שהפעם חייבת להיראות כמו כל הפעמים?

אני לא מדברת על לשכוח את מה שהיה, ולא על להתעלם ממה שכאב. אני גם לא חושבת שכל האחריות לשינוי נמצאת אצלך. אבל לפעמים, כשאנחנו מסכימות להניח לרגע את כל מה שאנחנו בטוחות שיקרה, אנחנו מגלות שיש עוד אפשרות. אולי היא תגיב אחרת. אולי לא. אבל אולי דווקא את תרגישי אחרת, וזה כבר משנה הרבה.

אני חושבת שלפעמים אנחנו כל כך רגילות לראות את אמא שלנו דרך כל השנים שעברו, שאנחנו שוכחות שגם היא, בדיוק כמונו, ממשיכה להשתנות. וגם אנחנו. אף אחת מאיתנו לא באמת אותה אישה שהייתה לפני חמש שנים, אז למה שנאמין שהקשר חייב להישאר בדיוק אותו דבר?

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

העבר מסביר את הקשר ביניכן, אבל הוא לא חייב להחליט איך ייראה המפגש הבא.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית