"אני מתחרטת שהבאתי את הילד הזה לעולם"

זה המשפט שהיא אמרה לי, והמילים האלה במבט ראשון זעזעו אותי. איך בכלל אפשר להוציא מילים כאלה מהפה?.

זה הסיפור שלה:

היא אמא לשלושה ילדים. את הבן השלישי, הקטן, היא בכלל לא תכננה. "הוא נולד בטעות", היא אומרת. ומהרגע שנולד, לדבריה, משהו בקשר ביניהם היה שונה. זה התחיל מפינוק אינסופי והמשיך עד למצב בו הוא פשוט לא "שם עליה".

הוא הגיע אחרי שתי בנות, ומהר מאוד הפך לקטן והמפונק שקיבל אולי קצת יותר, וקצת יותר מידי.

היא עשתה בשבילו דברים שהיום, בדיעבד, היא מבינה שלא הייתה צריכה לעשות. אמנם זה היה מתוך אהבה ורצון להעניק, אלא שילד שמתרגל לקבל הכול, לא תמיד מבין מתי מגיע הרגע שבו צריך להתחיל לתת גם מעצמו.

לא היה לו כלום מזה...

גם כשהוא כבר לא גר בבית איתה (היא גרושה), הוא התרגל שהיא שם בשבילו תמיד. כביסות, אוכל, כסף, סידורים. אם הוא צריך משהו, היא עוזבת הכל ונרתמת למשימה.

אם הוא מבקש, היא נותנת.

אם הוא מתקשר, היא עונה.

וכשהיא צריכה משהו ממנו?, אף פעם אין לו זמן..., זה אפילו מעצבן אותו למה היא פונה דווקא אליו כשיש עוד שתי בנות בבית... ואיך היא לא רואה שהוא לחוץ ומעמידה אותו במצב לא נעים לומר לה "לא". "מה???, את עושה לי את זה בכוונה?".

עם השנים היא הרגישה שהוא כבר לא רואה בה אמא, אלא נותנת שירות. אמא של כביסות, אמא של אוכל, אמא של כסף.

היום הוא בן 28. רק עכשיו היא מנסה להציב גבולות ועשתה סוף לכל התופעה. "שיתבגר" - אמרה.

לא עוד כביסות, לא עוד כסף אוטומטי, לא עוד התייצבות לכל קריאה.

והוא?, הוא לא מבין מה קרה לה פתאום. מבחינתו היא השתנתה, פוגעת בו, וכבר לא מתנהגת כמו שאמא צריכה להתנהג.

היא שואלת אותי בתסכול: איך הגענו לכאן?. איך ילד שנתתי לו כל כך הרבה הפך לאדם שמרגיש שמגיע לו הכול, ועדיין חושב שאני זו שפוגעת בו כשאני אומרת "לא"?.

ובתוך התסכול, האכזבה וחוסר האונים הזה היא אמרה: "אני מתחרטת שהבאתי את הילד הזה לעולם."

בפריסה שעשיתי לה הגיע קלף הקיסר  ופתאום הכול התבהר.

היא הגיעה עם השאלה: "למה הוא מתנהג אליי ככה?"

אבל הקיסר ענה על שאלה אחרת לגמרי "איך את מתנהלת מולו?"

עוצמת השיעור של קלף הקיסר

לא לחינם הקיסר נמצא בחפיסה מייד אחרי קלף הקיסרית.

הקיסרית היא מודל האמא הנותנת בשפע, מטפחת, מזינה ואוהבת ללא תנאי. אבל שפע שאין לו גבולות מתפזר ונשפך.

ואז מגיע הקיסר ויוצק את השפע הזה לתוך כלי. הוא לא אומר לה להפסיק לתת, הוא מלמד אותה לתת בצורה שיש לה גבול, מבנה ויציבות, כדי שהשפע שלה לא יישפך לחינם, וכדי שגם היא תישאר בתוך המשוואה.

ופתאום השאלה כבר לא הייתה "איך לגרום לו להשתנות?"

אלא "איפה אני צריכה להחזיר לעצמי את הסמכות?"

ואם נחזור למשפט המצמרר שלה... אז בעצם זו המלכודת הרגשית שמעלה את השאלות:

האם זו חרטה על הילד שנולד, או צעקה של אמא עם לב פגוע?

כי יש הבדל גדול בין להתחרט על עצם הילד שהבאת לעולם, לבין להצטער על מה שההורות מביאה איתה.

וזה הסיפור שלי:

ואם כבר מדברים על גבולות, אני חייבת להודות שגם אני מכירה את המקום הזה קצת יותר מדי מקרוב.

אני הייתי אמא שביטלה את עצמה כמעט לחלוטין.

לא ילד אחד. שבעה.

עכשיו, אני לא יודעת אם כל אחד מהם קיבל ממני את מה שהבן של האישה הזו קיבל, אבל כשמחברים שבעה ילדים, בית עם עשרה חדרים, עבודה, בישולים, כביסות, תלייה, קיפול, הסעות, קניות, אספות הורים, אירועים, ימי מחלה וכל שאר ה"שום דבר מיוחד, רק צריך לעשות" של אמא לשבעה ילדים, מתקבלת משרה די מלאה, שלא לומר משרה עם שעות נוספות, בלי הפסקת צהריים ובלי אפשרות לעבוד או לנשום :)

אני לא רוצה לומר שהילדים שלי לא ידעו להעריך את המאמצים של, כי האמת היא שאני לא בטוחה שילדים אמורים בכלל לדעת להעריך בזמן אמת את כל מה שההורים שלהם עושים בשבילם.

גם אני, כשהייתי ילדה, לא הסתובבתי בבית וחשבתי:"אמא, אני רוצה שתדעי שאני מעריכה מאוד את ההקרבה שלך ואת העובדה שביטלת את עצמך למעני."

ילדים הם ילדים. הם עסוקים בלגדול, למצוא את המקום שלהם, לריב עם האחים שלהם ולגלות את העולם.

והילדים שלי באמת לא ידעו עד כמה ויתרתי על עצמי בשבילם.

הם לא ידעו שיש לי חלומות גדולים שלא הגשמתי.

הם גם לא יכלו לדעת, כי אני בעצמי דאגתי להגיד להם כל השנים שהילדים, המשפחה הגדולה, האימהות... זה החלום הכי גדול שלי.

והאמת?, זה היה נכון. זה עדיין נכון.

אבל היום אני מבינה שדווקא שם הייתה אחת הטעויות הגדולות שלי. לא בכך שהילדים היו החלום שלי, אלא בכך שלא הראיתי להם מספיק שאני אמא, אבל לא רק אמא. שיש לי עולם משלי, רצונות משלי, חלומות משלי, זמן שהוא שלי.

כי אם יש משהו שהייתי רוצה שהילדים שלי ייקחו איתם לחיים, זה בדיוק את זה. שכשהם יהיו הורים, הם לא יחשבו שהם צריכים להיעלם בתוך ההורות שלהם.

למזלי התעוררתי על עצמי בגיל 38, בו התחלתי להגשים את חלום התיאטרון שלי ויצאתי ללימודים.

אבל אם נחזור לסיפור של הלקוחה שלי, הילד שלה ראה אותה רק בתפקיד האמא, כי מעולם היא לא הראתה לו שיש משהו גם מעבר.

אני מתחרטת שהבאתי את הילד הזה לעולם, או את סגנון ההורות הזה?

כאשר בוחנים את המשפט המצמרר הזה שהיא אמרה לי, ומולו את קלף הקיסר שאלתי אותה:

האם את באמת מתחרטת על עצם קיומו של הילד שלך?, או שאת מתחרטת על מערכת היחסים והמציאות המכאיבה שנוצרה ביניכם?.

כמובן שהיא ענתה שהיא כואבת את המצב.

יש כאן בלבול עמוק בין שני דברים שונים לחלוטין: להתחרט על עצם הילד שהבאת לעולם, לבין להצטער על מה שההורות מביאה איתה, ואת זה אני כותבת עכשיו לא בכובע מקצועי, אלא קודם כול כאמא לשבעה ילדים.

הורות היא לא רק הרגעים שאנחנו אוהבים למסגר, החיבוק הראשון, הצעדים הראשונים, ההצלחות והגאווה. הורות היא מערכת יחסים דינמית. כשהילדים קטנים, התמודדות היא בעיקר סביב צרכים פיזיים וטיפוליים, אבל כשהם גדלים, התמונה משתנה. הילד הופך לאדם עצמאי. אדם עם רצונות, דעות, בחירות, ולעיתים גם עם כעסים וחשבונות פתוחים מולנו.

"אחרי כל מה שעשיתי בשבילך": דינמיקת הפנקסאות הסמויה

אנחנו משקיעים בילדים שלנו שנים מהחיים: זמן, כסף, אנרגיה, דאגה, לילות ללא שינה, הסעות, הקשבה וסבלנות אינסופית. אנחנו עושים זאת מאהבה.

אולם בפסיכולוגיה הדינמית מוכרת תופעה שבה, לצד האהבה הטהורה, מחלחלת לתוך הקשר התחשבנות סמויה. הורה משקיע רבות ומתחיל לצפות,לעיתים שלא במודע, לתגמול רגשי: אהבה, כבוד, קרבה, הוקרת תודה.

 כאשר הילד הבוגר אינו מספק את התגמול הזה, ואף מוציא על הורה תסכולים או מתנהג כאילו הכול מובן מאליו, "הפנקס הרגשי" נפתח. המחשבה הזועקת היא: "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, ככה אתה מתנהג?"

 מכאן והלאה, הכאב הוא עצום.

המבט הפסיכולוגי: הילד לא חייב להחזיר לך את ההשקעה

אחת ההבנות הקשות, אבל גם המשחררות, בהורות היא שהילד שלנו לא חייב להחזיר לנו את מה שנתנו לו.

הילד הוא לא השקעה שאמורה להחזיר תשואה. לא תוכנית חיסכון, לא עסקה ולא הבטחה שבעתיד נקבל בחזרה נחת, הכרת תודה או קרבה.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט עסק הרבה בקשר שבין הורה לילד ובתהליך שבו הילד לומד בהדרגה להיות אדם נפרד ועצמאי. גם מרגרט מאהלר עסקה בתהליך הזה של נפרדות ואינדיבידואציה, ההבנה שאני אני, ואמא היא אמא, ושאנחנו שני אנשים נפרדים.

וזה חשוב גם בתוך הסיפור שלנו, כי כשילד מתרגל לכך שאמא תמיד שם, תמיד נותנת, תמיד זמינה ותמיד אומרת כן, הוא עלול להפסיק לראות אותה כאדם שיש לו גם צרכים, רצונות וגבולות, ולהתחיל לראות בה פשוט מי שנותנת.

ואז, כשהיא פתאום אומרת "לא", הוא לא בהכרח שומע: "אמא שמה גבול בריא."

הוא עלול לשמוע: "אמא השתנתה. היא פוגעת בי. היא כבר לא נותנת לי את מה שמגיע לי."

וזה בדיוק המקום שבו מתחילה ההתנגשות.

"ילדיכם אינם ילדיכם, כי פרי געגועי החיים לעצמם. תוכלו לתת להם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם, כי למחשבותיהם מעון משלהן". — חליל ג'ובראן, מתוך "על הילדים"

 ציטוט על-זמני זה מזכיר לנו שהילד נכנס דרכנו לעולם, אך הוא אינו שייך לנו.

הפער בין אהבה לקבלה: כשהילד בוחר דרך אחרת

אין כמעט אמא שלא מכירה את הרגע הזה שבו הילד שלה בוחר זוגיות, מקצוע, חברים או דרך חיים שהיא ממש לא מבינה. מבחינתה, הוא כאילו סטה מהדרך שהיא כל כך ניסתה לכוון אותו אליה.

ואז מתחיל הרצון הזה להסביר לו, להזהיר אותו, להציל אותו, להראות לו את מה שהוא לא רואה. וככל שהוא מתנגד, אנחנו מתעקשות יותר. עד שבשלב מסוים כבר לא ברור אם אנחנו עדיין דואגות לו, או פשוט מנסות לגרום לו לבחור את מה שאנחנו חושבות שנכון.

וכאן יש הבחנה שלא תמיד קל לנו לעשות:

אפשר לאהוב את הילד שלנו מאוד, ועדיין לא לאהוב את הבחירות שלו.

הבעיה מתחילה כשהפחד שלנו עליו מתחפש לדאגה. אנחנו אומרות "אני רק דואגת לך", אבל הדאגה הופכת בהדרגה לניסיון לשלוט. וכשהוא לא משתף פעולה עם השליטה הזאת, מתחיל המאבק.

ואולי יש כאן עוד משהו שקשה להודות בו: לפעמים נתנו לילדים שלנו המון, אבל בתוך הנתינה הסתתרה גם ציפייה שהם יחיו את החיים כפי שאנחנו דמיינו עבורם.

מין חוזה שלא כתבנו ולא הקראנו להם, אבל איפשהו בתוכנו הוא היה שם: אני כל כך משקיעה בך, אז לפחות תהיה מי שקיוויתי שתהיה.

וזה בדיוק המקום שבו צריך לעצור.

מותר לנו לדרוש כבוד. מותר לנו להגיד "עד כאן". מותר לנו להציב גבול כשילד מתנהג אלינו בצורה שפוגעת בנו.

אבל יש הבדל עצום בין להגיד "ככה לא מתנהגים אליי", לבין להגיד "ככה אתה לא יכול לחיות את החיים שלך". הראשון הוא גבול והשני הוא ניסיון לכתוב לילד שלנו את התסריט של החיים שלו.

המחשבה האסורה והחרטה האמיתית

המחשבה האסורה והחרטה האמיתית

כשכל זה פוגש מציאות כואבת, ברגע של תסכול, אכזבה וחוסר אונים, יכולה לעלות המחשבה: "בשביל מה בכלל הבאתי ילדים?"

אבל לא כל מחשבה שעוברת לנו בראש ברגע של סערה היא בהכרח האמת העמוקה שלנו.

לפעמים זו פשוט הדרך של הלב להגיד: כואב לי.

כואב לי שהילד שלי רחוק ממני. כואב לי שהוא כועס עליי. כואב לי שהקשר בינינו לא נראה כמו שחשבתי שייראה. כואב לי שכל מה שנתתי, כל מה שעשיתי וכל מה שדמיינתי לעצמי כאמא, לא הביא אותי לתמונת החיים שקיוויתי לה.

ובמקרים כאלה, יכול להיות שמה שאנחנו באמת מתחרטות עליו הוא לא שהבאנו את הילד לעולם.

אנחנו מתחרטות על הכאב.

אבל אני גם לא רוצה לקבוע שכל מי שאומרת "אני מתחרטת שהבאתי ילדים" בעצם מתכוונת למשהו אחר. יש נשים שחוות חרטה אמיתית ועמוקה על עצם הבחירה להיות אמא. זו חוויה שקיימת, גם אם לא נעים לדבר עליה, ולא נכון לבטל אותה.

ולכן בעיניי ההבחנה החשובה היא לא להגיד לאישה: "את לא באמת מתחרטת, אלא לשאול אותה בעדינות: על מה בדיוק את מתחרטת?. על הילד?, על האימהות?, או על החיים שנוצרו סביב זה והכאב שאת חיה בתוכו עכשיו?.

הורות בוגרת: זה לא מאוחר להתחיל

כשהילדים גדלים, אנחנו צריכות ללמוד הורות מסוג אחר.

פחות להחזיק, לנהל ולתקן.

פחות לנסות להסביר להם מה נכון עבורם,

ויותר להרפות ולזכור שמולנו עומד אדם בפני עצמו.

זה לא אומר להפסיק לאהוב, וזה בוודאי לא אומר לוותר על הגבולות שלנו או על הכבוד שמגיע לנו. זה פשוט אומר להבין שהילד שלנו הוא לא הפרויקט שלנו, לא ההמשך הישיר שלנו ולא תעודת ההצלחה שלנו כהורים. ואולי אחת המתנות הכי גדולות, וגם הכי קשות, של ההורות היא להגיע יום אחד למקום שבו אפשר להגיד לילד שלנו:

"אני לא אוהבת את הבחירה שלך. אני לא תמיד מבינה אותך, ואני אפילו חושבת שאתה טועה. אבל אני עדיין אוהבת אותך."

בלי פנקס חשבונות. בלי "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך". בלי לדרוש ממנו להיות מי שרצינו שיהיה.

כשאותה אמא אמרה לי: "אני מתחרטת שהבאתי את הילד הזה לעולם", הרגשתי גם מהקלפים שמסתתר בכלל משפט אחר:

"אני לא יודעת איך ממשיכים לאהוב כל כך, כשכל כך כואב".

ואולי זו השאלה שאנחנו צריכות לשאול את עצמנו כשהילדים כבר גדלו והפכו לאנשים בפני עצמם.

לא רק מה הם עושים, לאן הם הולכים ומה אנחנו חושבות על הבחירות שלהם. אלא האם אנחנו מסוגלות למצוא את הדרך לאהוב אותם מחדש, בלי לדרוש מהם להחזיר לנו את מה שנתנו.

כי הורות בוגרת מתחילה, אולי, ברגע שבו אנחנו מפסיקות לשאול: "מה אני מקבלת בחזרה על כל מה שנתתי?", ומתחילות לשאול:

"איך אני יכולה לאהוב אותך גם עכשיו, כפי שאתה, כשהתסריט של החיים שלך כבר לא שייך לי?".

ולסיום הוציאי לך מסר

אם הסיפור הזה נגע גם בך, אם גם אצלך יש אתגר בהורות שאת מסתובבת איתו כבר זמן מה, ולא תמיד יודעת איך לגשת אליו.

המסר שלך יכול לענות בדיוק על המקום שבו את נמצאת עכשיו:

איפה את צריכה לשים גבול?

איפה את נותנת יותר מדי?

למה כל כך קשה לך להגיד לא?

על מה הגיע הזמן להפסיק לוותר?

מה קורה כשאת סוף סוף אומרת לא?

איזה גבול את מפחדת להציב?

מה את מאפשרת בבית למרות שזה כבר מפריע לך?

איפה האהבה שלך הפכה לוויתור על עצמך?

מה המחיר של זה שאין לך גבולות?

מה יקרה אם תפסיקי לעשות בשביל כולם?

ועוד...

ואולי המסר שלך בכלל ייגע בשאלה אחרת, שאת עדיין לא יודעת איך לנסח במילים.

בדרך הטארוט תוכלי להוציא לעצמך מסר אישי על אתגרים שונים בהורות, ולראות את הסיפור שלך מזווית קצת אחרת.

כבר מחכה לך המסר "איך להיות אמא טובה בלי לאבד את עצמך?"

ואם את מתמודדת עם קושי מול אמא שלך...

הוציאי לעצמך מסר לשאלה: "איך להתמודד עם הקושי שלי מול אמא שלי?"

בחרי את שאלת המסר שמרגישה לך מדויקת עבורך, ותני לקלפים לדבר איתך על המקום הזה.

בקרוב יעלו גם גלריות מסרים לשאלות:

"אם את מתקשה לשים גבולות בבית"

"מה הנער המתבגר שלי צריך ממני?"

"עם מה הילד שלך מתמודד כרגע?"

אז המשיכי לעקוב, והרשמי חינם כחברה , כך תוכלי לקבל הודעה אישית למייל על גלריות מסרים חדשות, מאמרים והפתעות אחרות.

באהבה,

תמר קמר

דרך הטארוט

חכמת קלפים מעשית