טבעתי בחלום ותבעתי תשובות – חלום על טביעה

הלילה התעוררתי שוב מאותו חלום.

אותו חלום שליווה אותי לראשונה שבוע לפני החתונה.

אני מתעוררת ממנו מבוהלת.

לא בגלל המים, אלא בגלל התחושה שהוא בא לבשר לי משהו.

איזו אזהרה שהוא מנסה להעביר, ואני עדיין לא מצליחה להבין?.

בחלום אני צועדת לאט, בקו ישר, מהחוף אל תוך הים.

אין סערה.

אין גלים.

אין מי שדוחף אותי.

רק מחשבה אחת שמנהלת אותי מבפנים: להמשיך ללכת.

עוד צעד.

ועוד אחד.

עד שלא אוכל יותר.

לילה. חושך מוחלט. אין אדם אחד על החוף.

המים כבר מגיעים לצוואר, ואני יודעת שאם איש לא יעצור אותי, עוד רגע כבר לא תהיה דרך חזרה.

אבל המישהו הזה... לא יהיה אני.

אני רוצה לעצור.

באמת רוצה.

המוח צועק "די", אבל הרגליים ממשיכות ללכת כאילו אינן שייכות לי.

המים מכסים את פי, ועוד רגע הם יכסו גם את אפי.

אני מביטה לצדדים בתקווה שמישהו יראה אותי, שמישהו יבין, שמישהו יציל אותי... ממני.

ואין אף אחד.

אני שוקעת,

חסרת אונים,

במאבק האחרון על הנשימה...

אני מתעוררת.

לפני שנים חלמתי בדיוק את אותו חלום.

זה היה שבוע לפני החתונה.

כמו תמיד אחרי חלום שטלטל אותי, נסעתי לסבתא שלי.

בראש העין כולם הכירו אותה כפותרת חלומות.

אנשים היו מגיעים אליה כדי לשמוע אותה מפרשת חלומות מטרידים.

היא הסתכלה עליי ושאלה:

"תגידי לי...

בחלום טבעת?"

"כמעט" עניתי, "ברגע האחרון התעוררתי."

"יופי, יופי, בינתי."

היא חייכה.

אבל בתוך החיוך שלה ראיתי גם דאגה.

"וצעקת?" היא שאלה.

"רציתי... אבל לא הצלחתי."

"אההה..."

היא שתקה רגע, מביטה בי יותר מאשר מקשיבה למילים.

"ולא היה אף אחד שיעזור לך?"

"לא".

"היית לבד."

"כן."

היא חשבה עוד כמה שניות, ואז טפחה בעדינות על כף ידי.

"העיקר שלא טבעת".

"לא טבעתי. בשנייה האחרונה התעוררתי."

סבתא חייכה שוב.

"אל תדאגי, זה חלום טוב."

"באמת?"

"בטח",

"הוא אומר שיהיה לך הרבה כסף, כמו מים".

צחקתי.

"והבעל שלך תמיד יהיה לידך, ובחיים, כמו בחלום, הוא ידאג שלא תטבעי."

היא ליטפה את לחיי והוסיפה:

"את ילדה טובה, אבל אף פעם אל תלכי לים לבד,

שמעת אותי?.

אתם הצעירים עושים לפעמים שטויות."

"סבתא", צחקתי, "זה רק חלום..."

"כן..." , היא ענתה כאילו בכלל לא שמעה אותי,

"הים בחלום הוא החיים שלך".

היא הסתכלה עליי במבט שלא אשכח לעולם.

"ואת לא צריכה להיות בים לבד, למה יש לך אותי?, תמיד תבואי אליי.

"אז לא צריך ים".

ואחרי רגע הוסיפה, כאילו זו בכלל הנקודה החשובה:

"וחוץ מזה... גם לא טוב לעור שלך להיות יותר מדי בשמש."

היום, שנים אחר כך, אני חושבת שסבתא בכלל לא פתרה את החלום,

היא פתרה אותי.

היא ידעה שקשה לי,

היא ידעה שאני שומרת הכול בפנים,

שאני מתפשרת,

שאני מוותרת,

שאני ממשיכה להכנס ל"מים סוערים" גם כשכבר עמוק לי מדי.

והיא גם ידעה משהו נוסף,

שברגע האחרון... אני תמיד אציל את עצמי.

מאז למדתי דבר אחד: לא טוב לעבור את החיים לבד.

כשאנחנו לא משתפים, לא מדברים, לא מבקשים עזרה, הכאב לא נעלם,

הוא רק מצטבר, עד שהוא מציף ואנחנו...

כמעט טובעים.

אז אם יש משהו שאני יכולה לבקש מכם היום, זה:

אל תחכו לרגע האחרון.

אל תישארו לבד עם מה שמטביע אתכם.

לפעמים שיחה אחת טובה יכולה להיות החוף שמחזיר אותנו הביתה.

❤️

סבתוש שלי...

אני מקווה שאת שמחה שאני עדיין מחייה אותך דרך הסיפורים שלנו.

ומתגעגעת אלייך.

כל כך.

באהבה,

תמר קמר

דרך הטארוט

חכמת קלפים מעשית