חיים ומוות ביד הלשון. לא מוות אבל כמעט רצח.

סיפור אמתי שקרה לי.

טוב... לא מוות אולי, אבל כמעט רצח.

כשהייתי בת 25,

אמא צעירה לאמתי בן השנה,

לקחתי אותו לרופאה שקיבלה בביתה אשר בקומה השביעית.

בתום הביקור ירדנו במעלית לפנות הביתה.

בדיוק נכנס אל הלובי גבר כבן 50+, מוזנח בצורה בולטת ועם מראה חשוד.

מכנסיים קצרים, כפכפי ים, וחולצת כפתורים פתוחה, שממנה התפרצה בטן אימתנית במיוחד ושעירה מאוד.

שיער ראשו לא ראה ספר הרבה מאוד זמן, ותער לא עלה על פניו לפחות שבוע.

המבט ששלח אליי מדלת הלובי, וההתמהמהות בכניסה, הקפיצו את ליבי.

עוד הוא עומד בפתח, כשהדלת חותכת את בטנו,

מביט פעם החוצה לרחוב ופעם אליי,

כמו בודק אם יש הפרעה מתקרבת לביצוע זממו...

אני מתכננת בחלקיק שנייה, לחזור אל תוך המעלית עם אמתי, ולנוס למעלה.

הוא פונה אליי:

"את יוצאת?"

עניתי:

"כן."

חשבתי שיהיה מגוחך לשקר,

וגם פחדתי.

התקדמתי אליו...

והוא אליי,

לא לפני שהביט שוב אל הרחוב לבדוק...

האמת, הוא כמעט רץ אליי ממש,

אף נגע בי בכתף.

אני בבעתה צרחתי:

"אל תיגע בי!"

ומיהרתי לצאת מהלובי ולנוס על נפשנו.

חלקיק שנייה לפני שנסגרה דלת הלובי, הבטתי בו בפחד, וראיתי שהוא מחזיק את דלת המעלית.

לא עולה,

לא יוצא,

ושולח אליי מבט מוזר.

מיהרתי לברוח מהמקום.

אמתי בני החל לבכות בגלל הצעקה שלי, ותוך כדי שאני מנסה להרגיעו, התקרבה אשה כבת 50 אל עבר פתח הבניין.

היא היתה מטופחת במיוחד ויפה, לבושה בחליפה מחויטת, ומצוידת בנעלי עקב גבוהות.

אלף מחשבות בשנייה התרוצצו בראשי.

להזהיר אותה מפני חולה הנפש?

מצד שני,

היא נראתה כמו אחת שתדע להסתדר...

ומה בכלל אני אומר לה?

הרי לא באמת קרה משהו

(עדיין...)

וכבר החלטתי שלא לומר דבר,

אבל בשנייה שחלפה על פניי לא יכולתי לשתוק.

כי ידעתי...

אם הוא לא יהרוג אותי, אז המצפון שלי בטח יעשה זאת.

"סליחה..." קראתי לה.

"את נכנסת ללובי?"

"כן" ענתה.

"אני רק חייבת להזהיר אותך... יש שם טיפוס מפוקפק.

אני השנייה התחמקתי ממנו. תיזהרי."

"הוא לבוש מכנסיים קצרים וכפכפים?" - שאלה.

ומיהרתי להשיב:

"כן!!!

זה הוא!"

שמחתי שהבחינה במוזרות שלו גם היא. שלא שוב כמו תמיד תעתע בי הדמיון...

"הוא שם, אוחז בדלת המעלית...

לדעתי הוא מחכה למישהי אחרת שתיכנס."

היא הביטה בי

במבט שבחיים לא אשכח, ואמרה:

"זה בעלי.

הוא אוחז בדלת המעלית בשבילי."

מאז... למדתי דבר אחד או שניים.

בין היתר למדתי לומר לעצמי:

"תסתמי"

וגם קצת

שאין הקנקן מעיד על עיסתו.

(כן... כן... אני מכירה את הפתגמים המקוריים )

באהבה,

תמר קמר

דרך הטארוט

חכמת קלפים מעשית