ברגע שאני משוכנעת שאני יודעת מה נכון עבורך, הפסקתי להקשיב לך.

המלכודת שבאהבה: למה הוודאות שלנו היא האויב הכי גדול של ההקשבה?

לפני שנים, חשבתי שלהקשיב למישהו זו משימה די פשוטה. האמנתי שאם אני שותקת בזמן שהאדם שמולי מדבר, מביטה בו בעיניים, מהנהנת מדי פעם וזורקת שאלה או שתיים... אני מקשיבה.

אבל עם השנים והניסיון בעבודה עם אנשים, גיליתי דבר הפוך: הקשבה אמיתית היא אחת הפעולות המורכבות ביותר שבני אדם מנסים לבצע, וכנראה גם אחת הנדירות שבהן.

הסיבה לכך פשוטה: רוב הזמן אנחנו לא באמת מקשיבים. אנחנו פשוט מחכים לתור שלנו לדבר. בזמן שהאדם מולנו משתף, הראש שלנו כבר עובד שעות נוספות, אנחנו מחפשים פתרון, בונים את התשובה הבאה שלנו, מנתחים את המשפטים שלו, או משווים את הסיפור שלו למשהו דומה שקרה לנו בחיים כדי להוכיח שאנחנו מבינות. ובעוד שכל הדרמה הזו מתרחשת בתוך הראש שלנו, השמיעה ממשיכה, המילים נקלטות, אבל האדם שמולנו? הוא נעלם.

המעבר המבלבל בין "להוביל" ל"ללוות"

בתחילת הדרך המקצועית שלי, הייתי בטוחה שהתפקיד שלי הוא לעזור ולכוון. האמנתי שאני צריכה לזהות מהר ככל האפשר את שורש הבעיה של השואלת, ולנווט אותה בדרך הקצרה ביותר אל הפתרון הנכון.

היום, אני הרבה פחות בטוחה בזה. לא בגלל שאני יודעת פחות, אלא בדיוק בגלל שאני יודעת יותר.

ככל שפגשתי יותר נשמות, כך הבנתי כמה החיים האנושיים מורכבים. אנשים פועלים מתוך נסיבות חיים שאין לנו מושג לגביהן, מתוך פחדים שמעולם לא חשבנו עליהם, ומתוך פצעים ושיעורים עמוקים שהם רק שלהם. ועדיין, גם היום, אני תופסת את עצמי נופלת מדי פעם למלכודת המוכרת והישנה הזו.

אישה יושבת מולי ומספרת על משבר בזוגיות, על תקיעות בעבודה, או על חלום שנשבר. תוך כמה דקות, קול פנימי קטן בתוכי מתחיל ללחוש: "אני כבר יודעת מה הבעיה פה", ועוד רגע חולף והוא כבר אומר: "אני יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות, למה היא לא רואה את זה בעצמה?".

זה קורה בשבריר שנייה. וברגע הזה בדיוק, אני מפסיקה להקשיב.

כשהכוונה הטובה הופכת למחסום

החלק המתוחכם במלכודת הזו הוא שהיא לא מגיעה מתוך זלזול, אגו או חוסר אכפתיות. להפך. היא מגיעה מתוך רצון כנה ואמיתי לעזור, להושיט יד, ולחסוך מהאדם שמולנו כאב, אכזבות וסבל מיותרים.

אבל הכוונה הטובה לא משנה את השורה התחתונה. ברגע שאני משוכנעת שאני מחזיקה בתשובה הנכונה עבורה, משהו בי נסגר. אני מפסיקה להיות סקרנית, מפסיקה לחקור, ומפסיקה לנסות להבין את החוויה הייחודית שלה. אני עוברת למצב של "הובלה".

וכשאני מתחילה להוביל, אני אוטומטית מפסיקה ללוות. יש תהום עמוקה בין שני המושגים האלו:

המוביל צועד צעד אחד לפני האדם. הוא מניח שהוא כבר יודע לאן צריך להגיע, והוא מכוון ומנווט לשם באופן אקטיבי.

המלווה צועד לצד האדם, שכם אל שכם. הוא מקשיב, והוא מכבד את העובדה שלפעמים דווקא האדם שמולו רואה שבילים ונתיבים שהוא עצמו עדיין לא מסוגל לראות.

אולי זו הסיבה שכל כך הרבה שיחות ייעוץ או שיחות נפש רגילות מסתיימות בתחושה עמוקה של החמצה. אנשים יוצאים מהן עם רשימה ארוכה של עצות, פתרונות וצעדים מעשיים לביצוע, אבל עם לב ריק, בלי ההרגשה הבסיסית שמישהו באמת ראה אותם באותו מפגש.

הענווה שבחוסר הוודאות

לראות אדם באמת זו פעולה שמצריכה מאיתנו המון ענווה.

בשביל לראות מישהו, אנחנו חייבות להסכים להניח לרגע בצד את הסיפור של עצמנו, את הניסיון שלנו ואת מערכת הערכים שלנו.

אנחנו צריכות להסכים לקבל את הרעיון שאולי אנחנו לא מבינות הכל.

שאולי בחירה שנראית לנו מהצד כמו טעות איומה, היא הבחירה היחידה שהשואלת מסוגלת פיזית ונפשית לעשות כרגע.

שאולי מה שנראה לנו כמו חולשה או פחד, הוא למעשה המקסימום של האומץ שלה כרגע,

ושמה שנראה לנו כמו סיבוב מיותר בדרך, הוא שיעור נשמתי חיוני שהיא פשוט חייבת לעבור בעצמה.

זה לא אומר שאין ערך לידע שלנו, לניסיון החיים שצברנו או לחכמת הקלפים. לחלוטין יש להם ערך. אבל יש הבדל מוחלט בין שימוש בידע כדי להבין אדם עמוק יותר, לבין שימוש בידע כדי להחליף אותו ולנהל במקומו את הבחירות שלו.

כשאנחנו בטוחות שאנחנו יודעות	כשאנחנו נשארות בסקרנות
אנחנו עסוקות בלהסביר לאחר למה הוא טועה	אנחנו מקשיבות למניעים ולפחדים שמאחורי המילים
אנחנו מנסות לגרום לו לבחור בדרך שאנחנו היינו בוחרות	אנחנו מאפשרות לו לגלות את הכוח והתשובה בתוכו
אנחנו רואות בתוך התמונה בעיקר את עצמנו משתקפות	אנחנו רואות את האדם שמולנו במלוא המורכבות שלו

להחזיר את הסקרנות אל השולחן

אחד האתגרים הגדולים ביותר בכל עבודה שמערבת ליווי של בני אדם, הוא ללמוד לזהות בזמן אמת את הרגע הזה שבו האדם שמולך פשוט נעלם, והסיפור האישי שלך תופס את מקומו. זהו הרגע שבו הוודאות משתלטת, ואת מפסיקה לשאול שאלות ומתחילה לחלק תשובות והוראות הפעלה.

ודאות היא תחושה מאוד נעימה וממכרת. היא מעניקה לנו ביטחון, וגורמת לנו להרגיש חכמות, מנוסות ומועילות. אבל היא גם האויב הכי גדול של הקשבה נקייה.

הקשבה אמיתית יכולה להתחיל אך ורק במקום שבו אנחנו מוכנות להודות שאולי עדיין לא הבנו הכל, שיש עוד חלק בסיפור שחסר לנו, ושעדיין יש משהו שלא ראינו. הסקרנות הזו דורשת מאיתנו להישאר פתוחות, להמשיך להתבונן ולהמשיך לשאול, גם כשזה לא נוח. הרבה יותר קל ופשוט לזרוק עצה מהירה או להכריז על פתרון מוכן, מאשר לשבת מול הבלבול של האדם האחר ולהגיד לעצמנו בשקט בלב: "אני עדיין לא יודעת, יש כאן משהו עמוק יותר שאני צריכה להקשיב לו".

נקודה למחשבה

אם תחשבי על זה, האנשים שאנחנו הכי זוכרות ומעריכות לאורך החיים שלנו הם לאו דווקא אלו ששלפו עבורנו את העצות הכי מתוחכמות או פתרו לנו את הבעיות בצ'יק. לעיתים קרובות, אלו האנשים שהעניקו לנו את המתנה הנדירה ביותר, התחושה שמישהו באמת הקשיב לנו. אנשים שלא מיהרו לתקן אותנו, לא רצו להוכיח לנו שאנחנו טועות, ולא ניסו לחטוף מאיתנו את המסע האישי שלנו, אלא פשוט הסכימו לשהות איתנו בתוך המורכבות והבלבול.

הקשבה היא לא פעולה פסיבית, והיא לא אומרת שאין לנו דעה משלנו. היא בחירה אקטיבית, מודעת ואמיצה להניח לרגע את עצמנו בצד, כדי לפנות מרחב נקי שבו אדם אחר יכול פשוט להיות.

בפעם הבאה שאת יושבת מול שואלת, חברה או בן אדם קרוב, ומרגישה את הגל הזה של הוודאות מציף אותך, הגל שאומר שאת כבר יודעת בדיוק מה נכון עבורו ומה הוא חייב לעשות, נסי לעצור ולקחת נשימה. תזכירי לעצמך שברגע שאת בטוחה שאת יודעת מה נכון עבורו, הפסקת להקשיב לו. וברגע שהפסקת להקשיב, השיחה הזו כבר מזמן הפסיקה להיות עליו, והיא הפכה להיות אך ורק עלייך.

תמר קמר

שרך הטארוט

חכמת קלפים מעשית