הכתיבה הצילה אותי יותר מפעם אחת בחיים. היא גם ריסקה אותי לא פעם.

זה הרומן הכי מורכב שהיה לי.

אם יש דבר אחד שאפיין אותי כל חיי, זו הכתיבה.

כל חיי כתבתי.

היו לי יחסים מורכבים עם הכתיבה, אבל היא ליוותה אותי לכל מקום כמו צל. לפעמים כמקום מפלט, לפעמים כמקום מסתור, לפעמים כחברה הכי טובה שלי, ולפעמים כאויבת.

קראתי את יומנה של אנה פרנק וחלמתי שיהיה לי יומן משלי. גם אני גדלתי אל תוך מצוקה לא קטנה (להבדיל אלף הבדלות ) אבל המציאות בבית שלי היתה לא פשוטה בלשון המעטה (סיפור לפעם אחרת) וכילדה חולמנית מצד אחד ובעלת דימיון מפותח מצד שני הייתי כלואה.

אסור היה לי לחלום... ורצוי היה שלא אדמיין...

כך או כך זה יכל לפגוע בי.

הפעם הראשונה שכתבתי הייתה בגיל תשע, כשקיבלתי ליום ההולדת יומן עם מנעול.

ישר זיהיתי את הפוטנציאל. סוף סוף מקום שבו אפשר לכתוב דברים שיושבים על הלב ולנעול.

זה התחיל ביומן אחד ונגמר בכמה יומנים ...

ביומן שלי יכולתי לעשות את כל הדברים שלא העזתי לעשות במציאות.

כעסתי,

דמיינתי,

בקשתי,

בכיתי,

שמחתי,

קיטרתי,

ריכלתי,

הרהרתי על הנייר.

היתה לי ממש מערכת יחסים שלמה איתו.

אני יכולה לומר היום שהכתיבה הצילה אותי לא פעם. היא אפשרה לי להוציא החוצה דברים שלא היה להם מקום אחר. היא נתנה לי קול בתקופות שבהן הרגשתי בלתי נראית. אבל גם רסקה אותי לא פעם לרסיסים...

כשהתבגרתי היא גרמה לי לגאווה, וגם לרגעי השפלה...,

היא הצחיקה אנשים וגם גרמה ללא מעט דמעות של עצב,

היא נרמלה בעיות קשות, אבל גם נגעה בכאב של לבבות רבים.

אבל אז, חמש שנים מאז היומן הראשון (הייתי בת 14), היומנים הפכו לאירוע טרגי.

תפסתי על חם את אמא שלי קוראת בהם. זה שבר לי את הלב.

אחרי חמש שנים, המתנה הכי משמחת שקיבלתי הפכה לאחד הזיכרונות הכואבים ביותר שלי.

הוא לא סתם הציצה, היא ממש קראה בהם.

את כל הסודות שלי.

את כל המחשבות שלי.

את כל הדברים שמעולם לא העזתי לומר בקול.

למען האמת, לא אמרתי לה מילה על כך, וזה החלק שהכי מפתיע אותי עד היום.

הייתי ילדה ביישנית מאוד, לא מהילדים שעושים סצנות, לא מהילדים שמתעמתים, לא מהילדים שדורשים הסברים.

אבל כנראה שגם הייתי קצת יותר מתוחכמת ממה שחשבו...

הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את היומן ולהתחיל לכתוב עליה.

את כל מה שאני חושבת.

את כל מה שאני מרגישה.

את כל מה שלא העזתי לומר לה בפנים.

והיה לי הרבה לומר.

הרבה מאוד.

זו הייתה הנקמה הראשונה בחיי, ואולי גם היחידה. עד היום אני לא מבינה מאיפה היה לי האומץ. אני רק יודעת שכתבתי שם דברים קשים מאוד.

את האמת שלי.

בלי פילטרים.

בלי פחד.

בלי רחמים.

לפי השאלות העדינות שהיא התחילה להפנות אליי פה ושם, הבנתי שהיא ממשיכה לקרוא. זה הרתיח אותי אבל גם הבנתי שהמסר עובר.

בשלב מסוים זה הספיק לי, וכתבתי ביומן את המילים הבאות: "אני ודעת שאמא קראת את היומנים שלי. תפסתי אותה על חם. אני לא מבינה איך היתה מסוגלת לעשות לי את זה".

ואז עשיתי משהו ששבר לי את הלב.

בל"ג בעומר לקחתי את כל היומנים שלי וזרקתי אותם למדורה.

אחד אחרי השני.

שנים של מחשבות.

שנים של חלומות.

שנים של ילדות.

עלו באש.

עד היום יש בי חלק קטן שמתחרט על זה.

יש ילדה אחת שהייתי שמחה לפגוש שוב בין הדפים ההם, אבל היא נשרפה יחד איתם.

ואולי גם לא.

כי למרות הכול, המשכתי לכתוב, הכתיבה כבר הייתה חלק ממני, אי אפשר היה להוציא אותה ממני יותר.

מהר מאוד הכתיבה לא נשארה רק שלי. לאט לאט היא התחילה לזלוג החוצה.

בבית הספר, בשירות הלאומי, ואף כנשואה בישוב קהילתי, תמיד אני הייתי זאת שכתבה עבור כולם.

טקסים,

הצגות,

מכתבי תודה ופרידה...

מערכונים לפורים

ואפילו את ברכות לאירועים משפחתיים...

"תעשי לי טובה, תכתבי לי כמה מילים, יש לנו השבוע חתונה לבן של השכנים"...

לא משנה מה האירוע, תמיד היה מישהו שהיה אומר: "תמר, תעשי טובה... תכתבי כמה מילים."

זה תמיד היה תמוה בעיניי... "מה הבעיה?, תכתוב". לא הבנתי אז שיש אנשים שעבורם כתיבה היא משימה,

כי עבורי זה היה כמו לנשום, לפעמים אפילו קל יותר מלדבר.

הכתיבה הפכה להיות הדרך שבה אני מתקשרת עם העולם, אבל היא נשארה גם המקום שבו אני מתקשרת עם עצמי.

היו תקופות שבהן כתבתי מתוך שמחה.

היו תקופות שבהן כתבתי מתוך כאב.

והיו תקופות שבהן הכתיבה ממש הצילה אותי.

אני לא מתכוונת במובן הפיוטי, אני מתכוונת באמת. היו רגעים בחיי שבהם לא ידעתי מה לעשות עם כל מה שעובר עליי. לאן להוליך את הכאב. איפה לשים את הפחד. איך להתמודד עם הבושה. איך לנשום.

והכתיבה הייתה המקום היחיד שהסכים להכיל הכול.

בלי להיבהל.

בלי להעביר ביקורת.

בלי לנסות לתקן אותי.

היא פשוט ישבה שם והקשיבה.

אבל לצד כל הרגעים שבהם הכתיבה הצילה אותי, היו גם רגעים שבהם היא ריסקה אותי.

לא כולם אוהבים אמת. לא כולם אוהבים אנשים שכותבים, ולא כולם אוהבים לראות את עצמם דרך העיניים של מישהו אחר.

היו פעמים שבהן שילמתי מחירים.

היו פעמים שבהן נפגעתי.

היו פעמים שבהן רציתי לסגור את המחברת, או לשרוף את המחשב ולא לכתוב יותר לעולם.

אבל לא הצלחתי, כי הכתיבה היא לא משהו שאני עושה, היא משהו שאני.

ואז, לפני עשור בערך, קרה משהו שלא ציפיתי לו.

כתבתי פוסט.

לא ספר.

לא מאמר.

לא יצירת מופת.

סתם פוסט.

פוסט על הגירושין שלי.

פוסט שקראתי לו:

"להתגרש אחרי 19 שנות נישואין זה לא כישלון."

זה היה בימים שעשיתי עבודה עצמית להבין את המקום שלי, הבנתי שאני הצלתי את עצמי מעצמי עם הגירושין... והכעיס אותי להסתובב בעולם עם אות קלון על המצח במקום אות ניצחון...

כמעט לא פרסמתי את הפוסט. אבל רק כמעט.

פחדתי שהוא חשוף מידי, פחדתי מתגובות של הילדים, של אבא שלהם... ופחדתי שהוא יעורר פרובוקציה אצל מי שיבחר לקורא רק את הכותרת ויראה בה כמו עידוד לגירושין.

אבל בסוף לחצתי על הכפתור.

ואם להיות כנה?

אני חושבת שאם לא הייתי לוחצת עליו באותו יום, כנראה שלא היינו נפגשות כאן היום. כי הפוסט הזה שינה משהו.

לא רק בחיים שלי. גם בי.

פתאום אנשים התחילו לקרוא, להגיב, לשתף, ולספר לי את הסיפורים שלהם בפרטי.

פתאום הבנתי שאני לא היחידה שיושבת מול מסך ומרגישה לבד. שהמילים שלי מגיעות למקומות שלא דמיינתי, ושלפעמים הדבר הכי אישי שאת כותבת הוא גם הדבר שהכי הרבה אנשים צריכים לקרוא.

על הפוסט ההוא, ועל מה שקרה אחריו, אני אספר לך במכתב אחר, כי הסיפור הזה הוא לא על גירושין, הוא אפילו לא על פייסבוק... הוא על מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לי בחיים:

מערכת היחסים שלי עם הכתיבה.

היא הצילה אותי יותר מפעם אחת.

היא גם ריסקה אותי לא פעם.

ועדיין, אם היו נותנים לי לחזור לאותו יום הולדת תשיעי, לאותה ילדה שקיבלה יומן עם מנעול קטן ומפתח, הייתי בוחרת בדיוק את אותה המתנה.

כי במובנים רבים, כל מה שאת קוראת כאן היום התחיל שם. 💛

אם יש דבר אחד שלמדתי מהכתיבה, הוא שהסיפורים שאנחנו הכי מפחדים לספר הם לעיתים קרובות אלה שאנשים אחרים הכי צריכים לשמוע.

אני מזמינה אותך להמשיך איתי בין המכתבים, הזיכרונות והסיפורים שיצאו מהמגירה.

ומי יודע...

אולי תמצאי בהם את הסיפור שלך, ואולי הם יעוררו גם אותך לכתוב את עצמך.

באהבה,

תמר קמר