הזוגיות שלך לא מתה ממשבר, אלא משעמום.

יש בעיות זוגיות שקל לזהות.

כשיש בגידה, כולם מבינים שיש משבר.

כשיש אלימות, ברור שיש בעיה.

כשיש שקרים, ניתוק, השפלות או מריבות בלתי פוסקות, אף אחד לא צריך להסביר לבני הזוג שמשהו בקשר שלהם דורש התייחסות.

אבל יש סוג אחר של משבר. משבר שקשה הרבה יותר לזהות דווקא משום שהוא אינו נראה כמו משבר.

אין בו צעקות.

אין בו דרמות.

אין בו דלתות נטרקות.

לעיתים קרובות אין בו אפילו כעס.

יש בו שני אנשים שממשיכים לחיות יחד. הם מגדלים ילדים, יוצאים לעבודה, נוסעים לחופשות משפחתיות, משתתפים באירועים משפחתיים ומנהלים את החיים בצורה שנראית תקינה לחלוטין. מבחוץ הכול נראה בסדר,

ובכל זאת, כאשר הם נשארים לבד עם עצמם, מתחילה להתגנב תחושה שקשה לתת לה שם.

משהו חסר.

לא משהו שאפשר להצביע עליו.

לא משהו שאפשר להסביר במשפט אחד.

פשוט תחושה עמומה שהחיים המשותפים הפכו צפויים מדי, מוכרים מדי, שטוחים מדי.

זאת אינה תחושה שרבים אוהבים לדבר עליה. למעשה, שעמום הוא אחד הרגשות הכי פחות מדוברים במערכות יחסים. אנשים מוכנים להודות שהם כועסים, פגועים, מתוסכלים או מאוכזבים. הרבה פחות אנשים מוכנים לומר בקול רם: "משעמם לי." אולי משום שהמילה הזאת נשמעת כמעט לא מוסרית. היא גורמת לאדם להרגיש כפוי טובה. הרי אם בן הזוג נאמן, אם הבית מתפקד, אם הילדים בריאים ואם אין משברים מיוחדים, איזו זכות יש בכלל להתלונן?

אבל דווקא משום כך חשוב לעצור ולהביט בתופעה הזאת מקרוב. מפני שבמקרים רבים, זוגיות אינה נשחקת בגלל אירוע גדול אחד. היא נשחקת בגלל אלפי רגעים קטנים שבהם החיים הופכים צפויים יותר ויותר, עד שבני הזוג מפסיקים להרגיש שהם באמת פוגשים זה את זה.

השגרה אינה האויב

כאשר אנשים מתארים תחושת שעמום בזוגיות, הם נוטים להאשים את השגרה. זאת כמעט הפכה לתשובה האוטומטית: "השגרה הרגה אותנו."

אבל האם השגרה באמת אשמה?

כדאי לעצור רגע ולחשוב על זה. שגרה קיימת כמעט בכל תחום משמעותי בחיים. יש שגרה במשפחה, בעבודה, בגידול ילדים, בלימודים ואפילו בתחביבים שאנחנו אוהבים. החיים בנויים במידה רבה מחזרתיות. רובנו קמים פחות או יותר באותן שעות, נוסעים לאותם מקומות ופוגשים את אותם אנשים. ובכל זאת, לא כל שגרה מייצרת שעמום.

יש אנשים שעוסקים באותו מקצוע במשך שלושים שנה ועדיין קמים בבוקר עם ברק בעיניים. יש זוגות שחיים יחד עשרות שנים ועדיין נהנים מחברתו של האדם שמולם. מנגד, יש אנשים שמחליפים עבודה, מחליפים מקום מגורים או מחליפים בני זוג ועדיין ממשיכים לחוש ריקנות.

המשמעות היא שהבעיה כנראה אינה השגרה עצמה.

הבעיה היא מה שקורה בתוך השגרה.

כאשר החיים הופכים לרצף של משימות, אחריות ומטלות, משהו אחר מתחיל להידחק החוצה. לא בבת אחת, אלא בהדרגה. הסקרנות נדחקת החוצה. המשחקיות נדחקת החוצה. השיחות העמוקות נדחקות החוצה. היכולת להיות מופתעים נדחקת החוצה. וכאשר כל אלה נעלמים, גם החיים העשירים ביותר מתחילים להרגיש מונוטוניים.

איך זוגיות הופכת למערכת ניהול

אחד השינויים המעניינים ביותר שמתרחשים במערכות יחסים ארוכות הוא המעבר מאהבה לניהול.

בתחילת הקשר, רוב האנרגיה מופנית אל הקשר עצמו. בני הזוג רוצים להכיר, להבין, לגלות ולחוות. הם מקדישים זמן ומחשבה לאדם שמולם. הם מנסים להבין איך הוא חושב, מה מרגש אותו, מה מפחיד אותו ומה גורם לו להרגיש חי.

אלא שבשלב מסוים החיים מתחילים לדרוש דברים אחרים.

יש עבודה.

יש משכנתא.

יש ילדים.

יש הורים מבוגרים.

יש מחויבויות.

אין בכך שום דבר חריג. למעשה, אלה בדיוק הדברים שבונים חיים משותפים.

הבעיה מתחילה כאשר כל האנרגיה הזוגית מופנית לניהול החיים, ולא נותרת אנרגיה למערכת היחסים עצמה.

לא מעט זוגות מגיעים לנקודה שבה הם יודעים כמעט הכול על סדר היום של בן הזוג שלהם, אבל מעט מאוד על עולמו הפנימי. הם יודעים מתי הוא חוזר מהעבודה, אילו חשבונות צריך לשלם ואיזה תור צריך לקבוע לילד. הם יודעים לנהל יחד מערכת מורכבת שנקראת משפחה. אבל כאשר שואלים אותם מה מעסיק את בן הזוג בתקופה האחרונה, מה הוא חולם לעשות בעוד חמש שנים, ממה הוא חושש או מה חסר לו, התשובות הופכות מעורפלות הרבה יותר. לא משום שהאהבה נעלמה, אלא משום שהקשר הוחלף בניהול.

השעמום אינו מחסור בריגושים

כאשר אנשים חווים שעמום, הם נוטים להניח שהבעיה היא מחסור בריגושים, לכן הפתרונות שהם מחפשים נראים לעיתים קרובות דומים מאוד. חופשה, תחביב חדש, מעבר דירה, שינוי קריירה, קנייה משמעותית או לעיתים אפילו קשר חדש. אבל שעמום עמוק אינו בהכרח תוצאה של מחסור בריגושים, אפשר לנהל חיים עמוסים, מלאים בפעילויות, ועדיין להרגיש משועממים. לעומת זאת, אפשר לחיות חיים פשוטים מאוד ולהרגיש מלאי עניין.

ההבדל נעוץ במקום אחר.

בני אדם זקוקים לתחושת התפתחות. הם זקוקים להרגיש שמשהו בתוכם או סביבם ממשיך לצמוח. שהם עדיין לומדים, מגלים, מבינים וחווים. כאשר התחושה הזאת נעלמת, מתחילה להופיע ריקנות שקשה להסביר. לא משום שאין מה לעשות, אלא משום שאין תחושה של תנועה פנימית. במובן הזה, השעמום הוא הרבה יותר מסתם היעדר עניין. הוא איתות לכך שמשהו הפסיק להתפתח.

מה באמת חסר כשמשעמם לנו?

אולי השאלה החשובה ביותר אינה למה משעמם לנו. אולי השאלה היא מה חסר לנו ברגעים שבהם אנחנו חווים שעמום. עבור חלק מהאנשים חסרה משמעות, עבור אחרים חסרה תחושת התחדשות, אצל אחרים חסר אתגר, צמיחה או תחושת חיבור. כאשר זוגיות הופכת צפויה לחלוטין, בני הזוג עלולים להפסיק לראות זה את זה כבני אדם שמתפתחים ומשתנים. הם מתחילים לראות זה את זה כתפקידים.

האבא.

האמא.

המפרנס.

המבשלת.

הנהג.

המטפלת.

מנהל החשבונות של המשפחה.

אבל בני אדם אינם תפקידים.

וכאשר אנחנו מפסיקים לראות את האדם ומתחילים לראות רק את התפקיד, משהו חשוב הולך לאיבוד. מפני שהאדם שמולנו ממשיך להשתנות, לחלום, להתלבט, לחשוש, להתפתח ולהתאכזב גם אחרי עשרים שנות נישואין.

השאלה היא האם אנחנו עדיין מבחינים בכך.

לא כל זוגיות משעממת היא זוגיות "מחוסלת".

אחת הסכנות הגדולות ביותר היא לפרש שעמום כהוכחה לכך שהאהבה הסתיימה.

לפעמים זאת אכן המציאות, אבל במקרים רבים הרבה יותר, השעמום אינו סימן לכך שהאהבה מתה. הוא סימן לכך שהקשר נרדם.

יש הבדל עצום בין השניים.

אהבה שנגמרה היא מצב אחד, אהבה שקבורה מתחת לשכבות של הרגלים, אחריות ועייפות היא מצב אחר לגמרי.

הבעיה היא שאנשים רבים אינם מבחינים בין השניים. הם מרגישים את הריקנות ומניחים שהרגש נעלם. הם מרגישים את השעמום ומניחים שהקשר הסתיים. אבל לפעמים השעמום אינו סוף הסיפור, לפעמים הוא רק סימן לכך שבמשך זמן רב מדי הפסקנו להשקיע תשומת לב במה שהיה פעם מרכז החיים המשותפים שלנו.

ואולי משום כך השאלה החשובה ביותר אינה האם אנחנו עדיין אוהבים.

אולי השאלה היא האם אנחנו עדיין נוכחים בתוך הזוגיות שלנו.

מפני שבמקרים רבים, הזוגיות אינה מתה ממשבר.

היא פשוט נרדמת משעמום.

אני ממליצה לקרוא עוד בנושא "מה זאת אהבה?" במאמרים הבאים:

האיש שהתחתנתי איתו כבר לא קיים

בצער רב אנחנו מודיעים על פטירתה של הזוגיות טרם זמנה.

איך לקרוא אהבה כשאין אפילו קלף אהבה אחד בפריסה?

תמר קמר

דרך הטארוט

חכמת קלפים מעשית