האלמנה השחורה
- תמר קמר
- 9 באפר׳ 2019
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 9 ביולי
לסיפור הזה יהיה לכם קשה להאמין.
אם לא הייתי משוחחת איתה אישית, הייתי אומרת: "קשקשת ברשת".
בחרתי לקרוא לסיפור המקרה הזה "האלמנה השחורה".
היא הסכימה לי שכך אקרא לה, אז מי אתם שתגידו לי לא?
היא התקשרה אליי מטלפון חסום בשעת לילה מאוחרת.
בדרך כלל אני לא עונה לשיחות ממספר חסום בשעות כאלה, אבל משהו בתוכי גרם לי לענות.
היא כמעט לחשה.
הבנתי שמישהו עלול להקשיב מבחינתה, ואת זה היא ניסתה למנוע.
"תמר?"
"כן."
"אני מתנצלת על השעה, אבל לא הייתה לי ברירה. במחילה... לא אוכל להזדהות. קיבלתי את מספר הטלפון שלך מחברה שהייתה אצלך בקריאה בקלפים. היא אמרה שכדאי לי לנסות, אז תפסתי אומץ."
"איך אני יכולה לעזור לך?"
מצאתי את עצמי לוחשת כמוה.
החרדה שלה התחילה לחלחל אליי.
"אין לי דרך קלה לומר את זה.
היו לי שלושה בעלים.
ואת כולם הרגתי."
רגע... מה?
שמעתי כבר סיפורים הזויים.
נתקלתי במקרים שגם הדמיון המאוד מפותח שלי עדיין לא פגש.
אבל אני מודה שזה עלה על כולם.
זה בסדר שהיא נשמעה לי שקטה מדי.
כולנו יודעים שמים שקטים חודרים עמוק.
וזה בסדר שהיא נשמעה חלשה ועפה כמו קש ברוח.
לפעמים מתחת לקש באמת מחכה נחש.
אבל כשבדקתי את תאריך הלידה שלה, עוד לפני שפרסתי קלף אחד, ראיתי משהו אחר לגמרי.
כולה מים.
כולה רגש.
כולה טוב לב.
נשמה שנולדה להציל.
לא להטביע.
"ספרי לי איך הרגת אותם."
ניסיתי להכניס מעט הומור לקול שלי.
היא לא ממש זרמה.
"לא, לא... לא הרגתי ממש.
אני פשוט מביאה להם מזל נאחס.
ואז הם מתים."
"את מבינה שזה לא הגיוני, נכון?"
שאלתי.
היא התעלמה מהשאלה.
שלושה גברים אהבתי
"שלושה גברים בעבר אהבתי."
היא עצרה.
כאילו התאבלה על כל אחד מהם מחדש.
"ולשלושתם נישאתי.
ושלושתם מתו לי תחת הידיים."
"כל כך נזהרתי לא להתאהב שוב.
אבל זה קרה.
אני מרגישה עליו שהוא כל רגע יכול למות."
היא נשמה עמוק והמשיכה:
"זה מנהל אותי.
זה משתק אותי.
אני מנסה לברוח ממנו והוא לא מרפה.
הוא רוצה להתחתן איתי.
הלב שלי זועק 'כן'.
הפה צועק 'לא'.
ואין לי דרך להסביר לו."
"אין כאן שום היגיון.
אני אומרת לו שאני לא אוהבת אותו.
ואז בוכה כל הלילה מגעגועים.
אני אומרת שאין לי זמן בשבילו.
ומסתכלת על השעון איך הוא לא זז בלעדיו.
אפילו סיפרתי לו שיש לי גבר אחר.
והוא עדיין לא מוותר."
ואז היא לחשה:
"אני לא רוצה להרוג אותו.
הוא יקר לי."
אז מי באמת הרג אותם?
עד כאן, הייתי משוכנעת שזו מתיחה.
פרסתי את הקלפים.
שאלתי כמה שאלות.
ולאט־לאט התמונה התחילה להתבהר.
בעלה הראשון "חוסל" על ידי סרטן.
היא נישאה לו כשהמחלה כבר הייתה בעיצומה.
שנתיים היא טיפלה בו, סעדה אותו ואהבה אותו.
ואז הוא נפטר.
בעלה השני "חוסל" על ידי מחלה תורשתית קשה.
הרופאים ניבאו שלא יעבור את גיל 38.
הוא חי עד גיל 43.
לדבריה, אלו היו השנים המאושרות ביותר בחייו.
בעלה השלישי "חוסל" על ידי דיכאון עמוק.
הם הכירו במחלקה שבה הייתה מאושפזת אמה.
כבר אז היה עם עבר של ניסיונות התאבדות.
אדם שהוגדר מסוכן לעצמו.
ובכל זאת היו להם שבע שנים טובות יחד.
שבע שנים שבהן היא הייתה עבורו אור.
עבורו.
ועבור משפחתו.
אבל עכשיו...
אם היא לא תיזהר...
גם הרביעי ימות.
♥
עניין של פרספקטיבה
לפעמים אנחנו כל כך שקועים בכאב שלנו,
שאנחנו מספרים לעצמנו סיפור שאינו נכון.
היא הייתה בטוחה שהרגה שלושה גברים.
אני ראיתי אישה שהאריכה את חייהם.
אישה שנכנסה לחייהם בדיוק כשהיו זקוקים לה.
אישה שהעניקה אהבה במקום שבו היה הרבה חושך.
אישה שהאשימה את עצמה על דברים שמעולם לא היו בשליטתה.
הוצאתי לה מסר:
חמישה גביעים.
הקלף של האבל.
של האובדן.
של המבט שמופנה רק למה שנשפך.
ולא למה שעדיין נשאר מלא.
ומי הגבר הרביעי?
"אני רואה שהוא אוהב אותך מאוד," אמרתי לה.
"ואני רק מודיעה לך מראש, אין מצב שהוא מוותר."
שתיקה.
ואז שמעתי חיוך.
אפשר ממש לשמוע חיוך בטלפון לפעמים.
"אני אספר לך מי הוא..."
אמרה.
"הוא היה הפסיכולוג שלי.
אחרי שהרגתי שלושה בעלים הייתי חייבת עזרה.
לא ידעתי איך להמשיך לחיות.
כל הזמן חיכיתי לעונש שיגיע.
והוא עזר לי לצאת מזה.
עד שהתאהבתי בו."
חייכתי.
"טוב מאוד."
אמרתי.
"מצא מין את מינו.
לפחות סוף סוף את יושבת על כיסא המטופלת ולא על כיסא המטפלת."
♥
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית
תגובות