תמר קמר

סיפור אמתי שקרה לי. טוב... לא מוות אולי, אבל כמעט רצח. כשהייתי בת 25, אמא צעירה לאמתי בן השנה, לקחתי אותו לרופאה שקיבלה בביתה אשר בקומה השביעית. בתום הביקור ירדנו במעלית לפנות הביתה. בדיוק נכנס אל הלובי גבר כבן 50+, מוזנח בצורה בולטת ועם מראה חשוד. מכנסיים קצרים, כפכפי ים, וחולצת כפתורים פתוחה, שממנה התפרצה בטן אימתנית במיוחד ושעירה מאוד. שיער ראשו לא ראה ספר הרבה מאוד זמן, ותער לא עלה על פניו לפחות שבוע. המבט ששלח אליי מדלת הלובי, וההתמהמהות בכניסה, הקפיצו את ליבי. עוד הוא עומד בפתח, כשהדלת...

הם חושבים שאפשר ככה לשחק ברגשות שלי, לשבור אותי פעם אחר פעם ואני אזרום עם זה? זה מה שהם חושבים? אם הם רוצים קשר לא מחייב? שילכו לזונות, זה בדיוק גם מה שהן צריכות ומחפשות, ושלא ישחקו בלב של אשה מכובדת. הם חושבים שהם יכולים לנצל אותי... אז אני אראה להם מי אני, ואני אהיה זאת שאנצל אותם!. אני אטרוף את הקלפים, ואקבע את כללי המשחק מחדש, אני לא "ברורה מאליו" של אף אחד. הוא פנה אליה באתר היכרויות, ולאחר כמה צ'יטוטים נחמדים במיוחד, שבעו ממשחקי המילים במקלדת, והם עברו לטלפון. היא דרשה ממנו להתקשר אליה...

אם פספסת את חלק א' - הנה הוא ועתה ההמשך... הבטתי שוב בפריסה. משהו לא הסתדר לי. כל הקלפים סיפרו על אותה כמיהה. בית. משפחה. ילדים. אהבה. אבל ביניהם הסתתר קול נוסף. שקט יותר. כמעט בלתי נראה. הרמתי אליה את העיניים. "אני רוצה לשאול אותך משהו." "בטח." "כשאת מדמיינת את עצמך נשואה... לא את החתונה. לא את השמלה. את הבוקר שאחרי. את קמה, יש לידך בעל, יש בית משותף, יש חיים שלמים ביחד... מה את מרגישה?" החיוך שלה נעלם. היא שתקה. עברו כמה רגעים. "אני לא יודעת..." אמרה. חיכיתי. "זה קצת... חונק אותי." באותו...