משוררים שוררו אותה סחור סחור...

רחל הגיעה אליי בעקבות שרשרת רומנים לוהטת ושורפת, ולא במובן הטוב של המילה.

רוב הרומנים נרקמו בעיקר בדמיונה, כשהמציאות לא לנגד עיניה.

היא סבלה לא מעט ממערכות יחסים שמראש לא היו מתאימות לה, ובמקום לבחון מה הנכון עבורה, גלשה לתוך מערכת נוספת במטרה למצוא נחמה על הקודמת ממנה נפגעה. וכך צברה קילומטרז' של מערכות הרסניות, עד שהתמוטטה.

קראו לה רחל,

אבל היא היתה לאה.

לאה ותשושה מהחיים מלאי הבדידות שלה.

רחל היא אשה בת 41,

עיניים רכות ועצובות,

ואיכשהו זיהיתי בזוית הפה שלה חיוך נאלם,

מה שנתן לה מראה של אשה לא עצובה מידי ולא שמחה מידי.

היא נראתה לי אשה "לא יותר מידי" בשום דבר.

לא גבוהה מידי,

ולא נמוכה מידי.

לא זקופה מידי,

לא כפופה מידי.

לא יפה מידי,

לא חכמה מידי,

ובטח לא טיפשה.

היא חיה בבית נחמד משלה,

עם מרפסת קטנה המשקיפה אל הים.

יש לה עבודה סבירה,

עם כלכלה ממוצעת.

ובכלל...

אשה ממוצעת בהכל.

חוץ מהעובדה שהיא מאוד מאוד רומנטית.

כאן

לא ידעה אמצע מהו.

"ככזו", היא מסבירה לי,

"אני עלולה למות בתוך קשר לא רומנטי."

איכשהו יצא שמשוררים נכנסו תמיד ללב שלה יותר בקלות.

נכנסו, ותוך רגע שוררו אותה סחור סחור....

והיא מתערסלת עם כל משפט מלא רגש,

מתרגשת בינות למילים,

מתלטפת עם המשפטים,

מחבקת כל תו ותג במילותיהם,

ורוקדת את נפשה לדעת,

עד שמקבלת סחרחורת ומאבדת שיווי משקל.

היא הגיעה אליי אחרי המשורר האחרון.

קלף 10 המטות העיד, שעדיין היא לא רואה נכון את הדרך,

ואינה מסוגלת, בגלל מצבה הרגשי, להבחין שפעם אחר פעם היא נופלת בתוך מציאות מדומה.

ולו עברה את השיעור, איך לראות את הדברים נכון ובזמן, היתה חוסכת לעצמה הרבה עוגמת נפש.

המשורר האחרון

היה גבר בן 50.

היא לא זכרה מי גילה את מי,

אבל יכלה להישבע שהם נולדו יחד באותו היום, ויצאו מאותו הרחם.

הוא ידע לכתוב את שעל ליבה,

יותר ממה שהיא במילים יכלה לתאר.

הוא כתב את מילותיו לעולם,

והיא הרגישה וידעה

שהוא כותב את מילותיה שלה במקומה,

כמחווה.

יום אחד

הוא הקדיש שיר ל־א'.

היא ידעה שזה אליה.

וכשהקדיש את השיר ל־ב',

היא ידעה שזה ב־שבילה.

כשריגש בהקדשה עם שיר ל־ע',

ללא ספק

זה היה ע־בורה.

ולא משנה באיזו אות בחר,

זה תמיד היה "אות" סמוי אליה.

ולא משנה לכמה נשים הרעיף על הקיר אהבה,

היה לה ברור שהוא בחר בה.

וכך נרקם לו סיפור אהבה.

סיפור

שכל סבתא היתה שמחה לספר

בבוא היום לנכדיה.

היא החליטה אחרי חודשיים להשיב אהבה.

בעדינות מאופקת

חלקה לו תשבחות

על כתיבתו הרגישה,

וידעה

שהוא מרגיש אותה.

הוא תמיד השיב לה:

"תודה לך יקרה."

"תודה אשה מדהימה."

"תודה ליפה בנשים."

והוסיף לבבות בכל מיני צבעים.

בדרך כלל

היא לא ראתה

את מי שסחרר אחריה.

גבר רגיש ורומנטי כל כך...

אין מצב...

למרות שלא כך היה המצב.

כשיום אחד הבינה

שהמשורר המקסים,

לא רק אותה הוא מקסים,

היא לא הבינה

מה קרה...

איך זה שהוא מתהפך לו כך מצד לצד.

איך אי אפשר לדעת את מי הוא באמת צד.

והיא החליטה לעשות לעוולת הזו סוף,

ואת אהבתה הגדולה אליו לחשוף.

לא יתכן שאהבה הנרקמת כבר כמה חודשים,

פתאום תהרס עוד טרם הוגשמה, בגלל כמה נשים.

לא יכול להיות שעם חיבור הדדי חזק כזה,

כך יהרס המחזה.

זו בטח אי הבנה...

או שעייף היה מההמתנה,

אבל היא לא יכולה

להשאר באי וודאות.

היא כתבה לו:

"היי"

בפרטי.

והוא מייד החל להשיב.

והלב שלה פעם יותר מאי פעם.

"הוא כאן...

חיכה לי...

רק לי.

בטח ליבו מכה במקלדת אליי כמו רעם"

ולאט לאט

נכנסות המילים.

מרכזות את כל מהותו ונשמתו.

חושפות את טיב אהבתו...

"היי, ♥♥♥

את מוכרת. :) :)

יש לך פנים יפות.

גם גוף לא רע :) ! ♥

אנחנו מכירים?

?

...

אשמח להכיר. :)

אני רואה שאת מהעיר שלי.

רוצה שנפגש?

אני פנוי הערב.

אבוא אלייך לקפה?

מה את אומרת?

:(

?

...

?

את כאן? :(

...

...

...

את משחקת משחקים

...

...

...

מה הקטע שלך, הא?

אני לא אוהב שעושים עליי פוזות...

...

...

לא רוצה?

לא צריך...

...

...

יא זבל.

...

...

..."

תמר קמר

דרך הטארוט

חכמת קלפים מעשית