היא כבר חודש לובשת רק לבן... בחיפוש אחר חתן - חלק ב

אם פספסת את חלק א' - הנה הוא

ועתה ההמשך...

הבטתי שוב בפריסה.

משהו לא הסתדר לי.

כל הקלפים סיפרו על אותה כמיהה.

בית.

משפחה.

ילדים.

אהבה.

אבל ביניהם הסתתר קול נוסף. שקט יותר. כמעט בלתי נראה.

הרמתי אליה את העיניים.

"אני רוצה לשאול אותך משהו."

"בטח."

"כשאת מדמיינת את עצמך נשואה... לא את החתונה. לא את השמלה. את הבוקר שאחרי. את קמה, יש לידך בעל, יש בית משותף, יש חיים שלמים ביחד... מה את מרגישה?"

החיוך שלה נעלם.

היא שתקה.

עברו כמה רגעים.

"אני לא יודעת..." אמרה.

חיכיתי.

"זה קצת... חונק אותי."

באותו רגע כבר לא הסתכלתי עליה.

הסתכלתי על הקלפים.

הם לא טעו.

האישה שישבה מולי רצתה בכל מאודה להתחתן.

אבל היה בתוכה חלק אחר, שקט יותר, שפחד להצליח.

חלק שהאמין שלהיות נשואה פירושו לאבד את החופש.

לוותר על עצמה.

להפסיק להיות מי שהיא.

ואז הבנתי.

היא לא נכשלה בלמצוא אהבה.

היא הצליחה שוב ושוב להרחיק אותה.

לא במודע.

מתוך הגנה.

מתוך אמונה ישנה שלא הייתה שייכת עוד לאישה שישבה מולי, אבל עדיין ניהלה את חייה.

עברו מאז שנים.

במהלכן פגשתי עוד מאות נשים.

חלקן יצאו בלי סוף לדייטים.

חלקן נרשמו לכל אפליקציה אפשרית.

חלקן הסכימו לכל שידוך.

וחלקן, כמו אותה אישה, עשו הכול נכון.

כמעט הכול.

כי יש שאלה אחת שרובנו שוכחות לשאול את עצמנו.

לא "למה אני עדיין לבד?"

אלא...

מה יקרה לי אם באמת אצליח?

כי לפעמים אנחנו מתפללות בכל הלב שהדלת תיפתח.

אבל עמוק בפנים, מבלי לדעת, עדיין מחזיקות את הידית מהצד השני.

ואז נזכרתי איך היא נכנסה אליי באותו יום.

בשמלה לבנה.

משוכנעת שאם תרגיש כמו כלה — המציאות כבר תשלים את החסר.

אבל החיים לימדו אותי משהו אחר.

לא לובשים שמלה כדי להיות כלה.

קודם מסירים את הפחד.

ורק אחר כך... מגיע הלבן.

תמר קמר

דרך הטארוט

חכמת קלפים מעשית