סיפור אמתי של בחורה חרדית צעירה, לצערי היא הגיעה אליי מאוחר מידי.
אני מביאה כאן את הסיפור לבקשתה, בתקווה שיציל נפשות תמימות.
כמה פעמים ספרתם עד 10 וכלום לא קרה?
ע. (השם שמור...) מאז שהיא בת 15 ספרה תמיד עד 100 – וכלום. נאדה... המצב רק הלך והחמיר עד שהעדיפה למות.
למה למות?
כי זה כל מה יכלה לעשות כדי לעזור לעצמה, לגמור עם הכל פעם אחת ולתמיד. בלי מחשבות קשות, בלי שאלות ללא תשובות, בלי לילות ללא שינה, בלי בושה, בלי רגשות אשמה, בלי הרצון העז להכנס בקיר עם רכב, בכל פעם שידה על ההגה. הסיפור שלה התחיל הרבה לפני הרישיון... הדברים שחוותה לא היו קיימים בעולמה, אפילו לא בתיאוריה...
"איך יכולתי לומר לה לא?. אי אפשר לומר "לא " למי שאספה אותך מהתחתית והרימה אותך מעלה, בתקווה שיש עוד חיים טובים אחרי החיים בזבל שהיו לי. וכשהיא הצליחה לשכנע אותי שיש תקווה התמכרתי לידיעה הזו, ועם הזמן גם למבשרת הבשורה עצמה".
פרסתי את הקלפים לאט לאט אחד אחרי השני הופיעו קלפים שהחלו להעיד על מצב נפשי קשה מאוד.
אהבה ושנאה נשזרו זה בזה. קלף השטן רקד עם קלף הקיסרית, וכמו שיגעו אותה, את מחשבתה ואת ליבה.
30 שנה מפרידות ביניהן. (ע) הגיעה אליה בגיל 15 בחוסר רצון מובהק. נלחמה באביה ובצוות הרווחה שהיו חרדים למצבה הנפשי לאחר מות אמה הפתאומי. היא לא הסכימה לשבת על כסא המטופלים מול הפסיכולוגית, "רק זה עוד היה חסר לי אז – לקבל אישור שאני משוגעת". אחרי תקופה קצרה של מפגשים, כסא המטופלים הפך לדבר הכי חם וחשוב בחייה.
"הייתי ילדה בת 15 , שנתיים אחרי שאבדתי את אמא שלי, ואם זה לא מספיק אז עברתי התעללות מינית. דוד שלי, אח של אמא שלי ז"ל, היה אונס אותי ועושה בי מעשים מגונים".
הדוד משמש כרב מוכר ומכובד באחד היישובים הסמוכים לעיר מגוריה שבדרום.
בת 15, חרדית, יתומה, אנוסה, ובלי יכולת לשתף איש ממה שעובר עליה.
היום, כבחורה בוגרת, היא לא מצליחה להסביר במילים את תחושת התלות שפתחה כלפי הפסיכולוגית שלה, אבל באמת שהיא היתה מוכנה לעשות בשבילה הכל, הכל בשביל שהביקורים אצלה לא יפסקו לעולם. הפסיכולוגית היתה הכל בשבילה, ולכן גם עשתה הכל בשבילה ... היא אהבה אותה מאוד! היא היתה קרן האור היחידה בחייה באותה תקופה, והיא מצאה את עצמה חיה מביקור לביקור.
לאחר תקופה קצרה של "שיחות נפש" שנועדו להחזיר אותה לחיים, הפסיכולוגית התוודתה בפניה שהיא נכנסה לה ללב הרבה מעבר ליחסי מטופל ומטפלת...
"את כמו הבת שלי. כמו חברה טובה". את הצהרת הקרבה הזו הן חגגו בחיבוק חם וממושך, ממושך הרבה מעבר למקובל.
אבל זה היה נעים ל (ע) היתומה, והיא הרגישה אהובה ומוגנת. החיבוק היה פשוט לה, לא עורר אצלה תהיות מיוחדות. הפסיכולוגית באמת אהבה את (ע), והביקורים אצלה נמשך הרבה פעמים מעבר לשעה הנקובה, מה גם שבמהלכו הבטיחה לה שהיא יותר לא לבד, שהיא תלחם איתה מול כל העולם.
ילדה מבית חרדי, לא נחשפה אל עולם הבלבול בין המינים, בקושי ידעה מה זה מין שאינו במינו, בטח לא ידעה כלום על "מצאה מין את מינה"...
" בסך הכל רציתי למות"
מה שהתחיל בהדרגה עם מחמאות אישיות ומילות הערכה כמו: "כמה את יפה היום, אני אוהבת את הריח שאת שמה, את חכמה, שומרת סוד... מטריפה", התקדם אט אט לגינונים של מגע. חיבוקים קלים שהלכו והתארכו, נשיקות קלות על הלחי שהעמיקו עד לכדי נשיקות על השפתיים. וכך לאט לאט המגע החל לקבל אופק מיני, עוד לפני ש (ע) הבינה מה זה מין בכלל.
אחרי זמן מה, החלה (ע) להרגיש את הגוף שלה צמא לכל מחוות מגע מהפסיכולוגית, ומצאה את עצמה מהרהרת בכך וחולמת רק על כך. היא רצתה להגיע לטיפול, ושהפסיכולוגית שלה רק תשתוק. תשתוק ותיגע בה. ככה היא אהבה להרגע, וככה הפסיכולוגית אהבה להרגיע אותה.
בתוך תוכה היא הבינה שמשהו כאן לא בסדר. היא ידעה שהן משחקות במשחק מוזר ולא מקובל.
(ע) ניסתה להסביר לי במילים: "כמובן שהייתי קטנה וחלשה מאוד, וכל ניסיון מילולי להתנגד לה היה חסר סיכוי. היא שטפה אותי בכעס והציגה עצמה פגועה כשניסיתי לשתף אותה בתחושה הספקנית. הסבירה לי עד כמה אני מבלבלת את כוונותיה, כמה אני פוגעת בה כשאני מייחסת משהו לא טהור לתמיכה שלה בי, ונשבעה שמדובר באהבת אם טהורה. גם פיזית לא היה אפשר לצאת מזה כי בתוך תוכי חששתי לפגוע בה. הרגשתי לא נוח עם זה שהיא נוגעת בי בקרבה יתרה, והרגשתי לא נוח בלי זה... נהניתי מהבמה לשתף מילולית בפנטזיות שלי, והיא נתנה לי את התחושה שזה הכרחי לטיפול. וכך יצא שנשארתי כלואה בין הרצון העז להיות שם עם המגע המפנק, לבין התחושה הפנימית שמשהו שם לא בסדר. הבושה והאשמה חוללו בי שמות. כל פעם כשהתעוררה תחושה לא טובה, היתה מגיעה מחשבה אחרת: "תרגעי... היא בסך הכל אוהבת אותך ואת סתם ממציאה לעצמך בעיות בראש"
(ע) הרגישה כפויית טובה רק על המחשבה להתנגד, וכל מפגש מחדש היתה עוצרת בדלת רגע לפני הכניסה, ומייד בועטת את עצמה פנימה אל תוך הבועה הסודית שלה ושל הפסיכולוגית .
מבלי לשים לב הפכה (ע) לקורבן – מרצון!. הפסיכולוגית ניצלה את תמימותה לתועלתה החולנית, תוך ידיעה מוחלטת לאן בסופו של דבר ההשקעה שלה תוביל, והובילה לשם את שתיהן בצורה מתוחכמת ומתוכננת. היא טיפחה את התלות והכרת התודה של (ע) ולא הפסיקה לשטוף את מוחה בכל הדברים הטובים שהיא עושה למענה, על כל הדברים שהיא מקריבה מעצמה עבורה, ותחזקה את הצורך של (ע) להודות לה בכל רגע נתון בקול רם ולאוזניי אביה של (ע) עד כמה היא המלאך הגואל שלה. מכאן כבר לא היתה לה דרך חזרה, היא לא יכלה להתנגד, לא יכלה להודות שהיא עושה לה רע, שהיא לא מטפלת בה אלא מנצלת אותה. הרי היא עצמה הביעה במילים אין ספור לאורך כל תקופת הטיפולים באוזניי אביה, משפחתה, ומשפחת הפסיכולוגית, שהפכה אותה עם הזמן לחברת משפחה, עד כמה היא טובה אליה, שהיא כמו אמא, חברה טובה, ועוד תשבחות שהפסיכולוגית הוציאה ממנה בעורמה בדרך אל נקודת ה"אל חזור".
אחרי 3 שנות טיפול (ע) הפכה לבחורה בת 18 – כשרה לחופה. הפסיכולוגית שלה חשבה שנכון יהיה להכין אותה לזוגיות, לשחרר ממנה עכבות מיניות כתוצאה מחינוך חרדי שמרני, ובגלל טראומת האונס שעברה בילדותה.
זה התחיל בשיחות אינטימיות על יצרים ופנטזיות: "את חולמת? מפנטזת?." (ע) לא ממש ידעה מה לומר, יכלה רק לספר שהפנטזיות שלה הן עליהן יחד. בניסיון לפתוח אותה לדבר על דברים אינטימיים, ויצירת תחושה שזה טבעי והגון, החלה משתפת אותה הפסיכולוגית בפנטזיות שלה עצמה – רק לשם ההבנה. (ע) מספרת לי:
"היא הסבירה לי שאחרי כל מה שעברתי הבעיה העיקרית שלי היא המיניות, ואם אני רוצה זוגיות משפחה וילדים אני חייבת להיפתח לטיפול. היא עשתה נפלאות הרבה מטופלות לפניי, שכיום חיות באושר עם הבעל שלהן. "את חייבת להתנסות בדברים על מנת לשחרר את הפחד ממין, וכאן יש לך הזדמנות לעשות את זה עם מישהי שדואגת לך ואוהבת אותך כבר הרבה מעבר לפסיכולוגית. מפחיד אותי לחשוב שמישהו זר ילמד אותך את הדברים ואולי יפגע בך. את חייבת לדעת את הגבולות שלך, להבין מה את אוהבת ומה לא... , ללמוד לומר "לא", ללמוד מה את מוכנה לעשות ומה בשום פנים ואופן. אם תצליחי להשתחרר ולעשות כאן בפרטיות שלנו את הדברים במקום בו את מרגישה בטוחה, תוכלי לצאת אל העולם בביטחון ואף אחד לא יוכל יותר לעשות לך דברים שאת לא רוצה".
זה נשמע ל (ע) מאוד הגיוני באותו הרגע. היא ידעה שהיא פגועה מאוד ובטוח משהו לא בסדר אצלה, ושמחה על ההזדמנות לטפל בעצמה.
כשהיא ניסתה ללמד אותה דברים שנראו לה קיצוניים עבורה, הפסיכולוגית הביעה את מורת רוחה על כך שהיא לא משוחררת, ואם היא לא תשתחרר איתה, לעולם לא תדע לתת אהבה ולקבל אהבה ברגע האמת עם הגבר של חייה. כל פעם ש (ע) נרתעה, הפסיכולוגית אמרה לה שהיא זקנה ועתיקה... , "לא תמצאי את עצמך בעולם מודרני".
וכך (ע) ממשיכה ומספרת לי את הסתבכות העלילה:
"לאחר כמה מפגשי טיפול מצאתי את עצמי מתחתיה כשהיא עירומה מעליי עושה בי כרצונה. הייתי כמו משותקת. התקוממה בי המחשבה שהיא נצלה אותי, אבל היא הרגיעה אותי בדרכה, ולמרות התחושה המוזרה שמשהו לא כשורה האמנתי לה שזה בסדר. התמכרתי, האמנתי שזה הסוד שלנו... אנחנו לא פוגעים באיש... נעים לנו. והכי חשוב: זה חשוב". "חשוב להתפתחות שלך כאשה, אם ורעיה" כך היא אמרה לי, ולימדה אותי יותר מאת כל התורה כולה.
עוד שנתיים חלפו מאז, (ע) בת 20 ולא מצליחה להתמיד בפגישות "השידוכים". היא שמה לב שתמיד היה לפסיכולוגית שלה מה לומר נגד, תמיד היתה מוצאת בהם פגמים הדורשים ממנה להיפרד מהם. השליטה של הפסיכולוגית בנפשה ובחייה החלו להעמיס עליה. היא הבינה שאם היא רוצה להתחתן היא חייבת לעצור את הגלגל הזה.
"כשרציתי ללכת , וסוף סוף ההיגיון ניצח את התלות בה, את החולשה מולה, את הפחד מהסוד הנורא. היא אמרה לי: "את לא יכולה להפסיק עכשיו. עכשיו גם אני זקוקה לך. את גרמת לי להתמכר אלייך, התאהבתי בך, סחפת אותי לעשות מעשה שלא יעשה וניצלת אותי ואת טוב ליבי. אני נשואה באושר, אמא לילדים, יש לי עבודה מכובדת, ובכל זאת ויתרתי על דברים בשבילך, בשבילך לעשות לך טוב. ראיתי שאת נואשת למגע, אז הענקתי לך מה שרצית והיית זקוקה לו, ועכשיו כפוית טובה שכמותך, את הולכת?" והוסיפה: "תזכרי שאם תחליטי לספר למישהו את הסוד שלנו, כולם יודעים שאת המשוגעת מביננו. שלא תנסי לומר כלום לאף אחד כי לא יאמינו לך. אני אספר שברגע שנגעת בי בצורה לא נאותה והבנתי שהתאהבת בי, בקשתי מימך להפסיק להגיע למפגשים, ואת החלת נוקמת בי בסיפורים שאת ממציאה. ובכלל, אם תגלי למישהו... זה ישר יתפוצץ לך בפנים ובגדול!, מי ירצה להתחתן עם לסבית משוגעת...?".
"הבנתי שהיא אף פעם לא באמת אהבה אותי, היא נצלה אותי בסה"כ. ידעתי שכל סודותיי הכמוסים אצלה, ידעתי שאם אחשוף את הסיפור, בחיים לא אמצא שידוך הגון. נותר לי רק דבר אחד לעשות: לשתוק ו"לבלוע" את הצד האפל, של המטפל..."
זה סיפור אמיתי אל מול קלפי הטארוט. אני מנועה מלשתף אתכם בפרטים נוספים, אבל היא בהתמודדות כבר זמן ארוך מול הוצאת האמת לאור בעניין.
המסר שהוצאתי לה: קלף השטן. עמוק בתוך כולנו חבוי השטן. אפילו שניים... אחד טוב ואחד רע. השטן הוא המנוע של חיינו, בלעדיו חיינו חסרי צבע כמעט. מאחורי השטן יש עולם רחב של יצרים, תשוקה, רצון עז להצליח ובכל מחיר. לפעמים על חשבון דברים אחרים, ולפעמים על חשבון אנשים אחרים. תשוקה ורצון להצליח הם אינם בהכרח דבר רע, טוב או רע - טמון במטרה אותה סימנו לעצמנו. על כן קלף השטן אינו קלף רע בהכרח, הרבה פעמים הוא דווקא קלף טוב. איך תדעו מי מהשניים, (הצד הטוב או הצד הרע) גדל יותר בתוככם?, פשוט מאוד... האחד שבחרתם להאכיל אות, האחד שטיפחתם אותו, האחד שאפשרתם לו לגדול...
זו לא פעם ראשונה ששמעתי על סיטואציית ניצול מטפל את המטופל, ומה שהכי חשוב בפוסט הזה, זה לעורר את כולנו להזהר, במיוחד בעידן המודרני של כל הטיפולים האלטרנטיביים הכוללים מגע מרפא, טיפולים בהם הגבולות לא תמיד ברורים או ידועים.
ובכל זאת, איך תדעו אם המטפל שלכם חוצה את הגבול?
אם השיחה הופכת לאישית ואינטימית מדי ?
אם המטפל מתחיל לדבר ולהתוודות על חייו האישיים?
אם נוצר מגע/חיבוק בתחילת המפגש/ טפיחה ידידותית על השכם/ נשיקה תמימה?
אם המטפל מציע לכם טרמפ חזרה הביתה? מציע לקיים את המפגש הקבוע במסעדה או בביתו... (שלא כמקובל עד כה)
כל דבר שבאינטואיציה מרגיש לכם לא נכון – זה לא נכון!
החוק אומר: "בלי קשר ובלי ידיים"
שמרו על עצמכם
שלכם,
תמר קמר
עצוב, מזעזע, מטלטל. כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד...