אם אין לך לב חזק – הפוסט הזה אולי לא בשבילך
הפוסט מתאים רק לגיבורים במיוחד
לאלה מבנינו שמוכנים להסתכן בלהסתכל לאמת בעיניים!
בסופו של הפוסט יש שאלה אמיצה
שאלה שאולי התשובה עליה יכולה לגרום לך להסתכל אחרת על כל החיים שלך...
אז לפני שתעני הזהרי!!!
הלוואי ואהיה סבתא כמו סבתא שלי לנכדיי!" - זה מה שיש לי בקיצור לומר על סבתי.
לצערי לא לא מספיק אמרתי לה את זה בחייה... למרות שבטח ידעה.
כילדה ממש קטנה (יותר קטנה ממה שכרגע דמיינת) הייתי מבלה אצלה תקופות, במיוחד בחופשות מהגן.
היה לנו מנהג קבוע בכל בוקר.
סבתי היתה אוחזת בידי ומלווה אותי מטה במדרגות המטבח האחוריות.
זו היתה ירידה תלולה מאוד וארוכה, הייתי נושפת את נשמתי החוצה, ושואפת לרווחה גאווה כשצלחה רגלי מידי בוקר את המדרגה האחרונה.
משם צעדנו כברת דרך ארוכה, יד ביד סבתא ואני, הישר אל הצריף בו שכנו העיזים.
בטקס קבוע היתה מניחה סבתי מטפחת על אותה אבן סלע גדולה, מניחה מפית נוספת על ברכיי ונותנת בידי את הכריך. לא משנה מה היא שמה בכריך, תמיד היה לו טעם גן עדן וריח של גיהנום!.
לא סבלתי את ריח העיזים, אבל כבר אז , למרות גילי הצעיר מאוד, הבנתי שאנחנו בשליחות: "לדאוג לחלב עבור הקפה של סבא", וזה יותר חשוב מהריח.
ובזמן שלעסתי את הכריך... היתה סבתי חולבת את העיזים ומדברת אליהן. מדברת, צוחקת עליהן ואפילו כועסת כשלא עשו כרצונה. לי היה ברור כל הזמן שהעיזים של סבתא מבינות תימנית.
כשמלאכת החליבה הסתיימה היתה שוטפת סבתא את ידיה בברז ליד הצריף, מקנחת את פניי בסינר שלמתניה, אוספת את המפיות מעליי ומתחתיי ושוב יצאנו למסע אל גרם המדרגות כשבידה האחת כד החלב ובשנייה אחזה בידי.
משם התחלנו לטפס מעלה מעלה אל דלת המטבח, טקס יומי מייגע וקשה מנשוא, אבל זה היה הטקס שלי ושל סבתא.
בסיומו הרגשתי שטיפסתי למקום הכי גבוה בעולם!.
לכולנו יש ראייה 6:6
במבט לאחור,
רק בראייה קדימה
לפעמים אנו זקוקים למשקפיים"
(תמר קמר)
שנים רבות אחרי.... (רבות יותר ממה שאת מדמיינת), סבי וסבתי כבר הלכו לעולמם ואת הבית איישה משפחה זרה. בקשתי מהם להכנס ולהתענג רגע אחרון על הזכרונות מהבית הכי חם שזכיתי לו כילדה, והנה מצאתי את עצמי עומדת שוב בדלת המטבח האחורית של סבי וסבתי, אל מול אותן מדרגות "מתישות".
למרבה הפלא גרם המדרגות הבלתי נגמר הסתכם בשבע מדרגות בודדות, והשביל הארוך אל הצריף נאמד בכמה מטרים בודדים !.
הגילוי הזה הכה בי חזק!
לרבים מאתנו יש זיכרונות ילדות טובים יותר וטובים פחות.
חלקנו נושאים עול ילדות מחוויות שחווינו והיו סוף העולם עבורנו מאז, ודבקים בזיכרונות (לטוב ולרע), למרות שאם נצטרך לאמוד את אותה החוויה בעיניים של בוגרים זה יראה בעיננו כעניין של מה בכך... לפחות בזיכרונות הרעים שביניהם, לא משהו שצריך לגרור עם תחושות כבדות עשרות שנים.
ואני שואלת בלי סוף את עצמי (עכשיו גם אותך):
מה קובע?
עוצמת החוויה על אותן המדרגות כילדה בת שנתיים וחצי, שבשבילה זה היה סוף העולם?, טקס ארוך מתיש ומייגע!!!!?, או האמת כבוגרת שמעידה על שבע מדרגות בודדות?.
אני משוחחת הרבה עם אנשים שחוו ילדות קשה מאוד שהשפיעה על חייהם. חלקם גוררים כעס ואשמה שיושבים על הלב כמו משקולת עצומה המקשה על נשימתם ותזוזתם שנים מאז, אנשים שנכנעו וצללו על עולם של חולשות, מסכנות וניהלו חיי "קורבנות" מאז אותו הזיכרון שדאגו לטפח מהקושי להרפות.
גם אני חוויתי כמה חוויות ילדות קשות מיותרות. ב"ה הן לא נתנו לי ליפול למקומות אפלים כנערה או כבוגרת, להיפך! הן דווקא הפכו אותי לחזקה יותר מכולם והפכו אותי לאבן שואבת עבור מי שהיה זקוק לי בסביבתי. לקחתי את עוצמות הרגש האלה והפכתי אותן לטריגר ניצחון השכל על הרגש.
אבל אני כן שואלת את עצמי היום:
האם החוויות היו קשות רק בעיניים של ילדה?
האם זה זכרון "קטן" שהעצמתי עליו עם השנים כדי לתחזק את הרגשות העצומים סביבו ?
האם בזבזתי שנים ארוכות של ניסיון להבין איך? למה? ובשביל מה.... על עניינים של מה בכך?
ומה באמת קובע?, שיפוט הדברים בעיניים של בוגר או החוויה כמו שהיא מתעצבת ברגע האמת אצל ילדה קטנה ?
כאמא, תמיד ניסיתי להכנס לנעליים של הילדים שלי כשקרה משהו שזקוק היה להתייחסות שלי...
תמיד ניסיתי להביא את אותה ילדה קטנה שהייתי אז, שתעזור לי להגיב נכון, להגיב מבלי לבטל את העוצמה בה חווים הילדים שלי את המקרה רק כי אני בוגרת ויודעת שאין בדבר שום דבר משמעותי בעיניים שלי.
אם שרדת עד כאן יש לי לומר לך רק דבר אחד אם גם את גוררת אחרייך טראומות ילדות.
אני לא לוקחת אותן מימך. הן שלך.
רק זכרי שזיכרונות קשים "מרופדים" בשכבות של דמיון, והדמיון ניזון מרגשות שלא תמיד עומדים בקנה אחד עם המציאות.
הפרשנות שאנחנו נותנים לחוויות כילדים היא פרשנות שהרבה פעמים מגיעה כי אנחנו ידענו אז להיות רק ילדים, לא יכולנו לשפוט את המצב בעיניים של בוגרים או הורים, לא ידענו מהי מידת האחריות עלינו על כל ההיבטים, מהו צורך להגן על ילדים שלנו מכל צרה ובכל מחיר.
לפעמים הכלים בהם השתמשו ההורים שלנו הם הכלים של אותה תקופה.
הם לא ידעו משהו אחר. זה מה שלמדו אצל הוריהם... זה מה שהיה סביבם.
הם חשבו שהם עושים את הכי טוב שהם יודעים לעשות באותו הרגע.
זה לא תמיד קל לסלוח, אבל אפשרי, אבל דעי שהסליחה הזו היא בעיקר עבורך ולטובתך.
הסליחה הזו טובה וחשובה על מנת לאפשר לך להמשיך הלאה ולהקל על הלב שסוחב רגשות קשים שנים על גבי שנים.
אני סלחתי
מקווה שילדיי יסלחו לי על טעויותיי, הם עיקר חיי והאושר שלהם הוא המנוע לקיומי.
מקווה שנכדיי יסלחו לילדיי
וניניי לנכדיי
ובני ניניי לניניי
אשמח לשמוע היכן הפוסט פוגש אותך, מוזמת לכתוב לי באופן אישי ומבטיחה להתייחס.
לחובבי הטארוט
השאלות שהעלתי הן שאלות יסוד על איך אנחנו מעבדים חוויות, כמה כוח יש לעיוצב את הזיכרון שלנו, ואיך אנחנו רוצים לראות את העולם דרך עיני הילד או עיני הבוגר.
הטארוט מציע לנו מבט נוסף, אתה יכול להבין את הדרך שעשית ואת המקום שבו אתה היום. 💛
הפער בין תפיסת הילד שהייתי לתפיסת אני הבוגר – שישה הגביעים
זה קלף של זיכרונות ילדות, נוסטלגיה, ועבודה בעבר. הוא מראה לנו איך אנחנו זוכרים דברים מתוך רגש, ולא תמיד מתוך דיוק. הוא גם אפשרות לריפוי דרך הבנה עמוקה יותר של העבר.
ההתמודדות עם טראומות העבר – עשר החרבות
זה קלף של כאב גדול, בגידה, תחושת חוסר אונים — אם מדובר בזכרונות קשים מול הורים ומול השאלה: "איפה היו האנשים שאמורים להגן עליי?" יחד עם זאת, הוא גם מסמן סוף של תקופה כואבת ותחילתו של ריפוי.
הסליחה וההשתחררות מהעבר – קלף המיזוג
זה קלף של ריפוי, איזון וסליחה. הוא מסמל מציאת משמעות עמוקה יותר יותר לחוויה, מה שהופך זיכרון וחוויה קשה למקור לצמיחה.
ההכרה בעוצמתך ובדרך שעשית – מלכת המטבעות
זה קלף של אם מגוננת, מישהי שלמדה איך להיות עוגן. יש בו תזכורת לכוח שלך להפוך את החוויות הילדות הקשות שלך ולהפוך לאבן שואבת וכוח מגן עבור ילדייך.
החיבור בין דמיון, זיכרונות ומציאות – שבעה גביעים
הקלף הזה מייצג את הרובד הדמיוני שמתווסף לזיכרונות שלנו עם השנים. הוא מדבר על כך שהעבר שלנו הוא תמהיל של זיכרונות ורגשות, בחירות שלנו בהווה תלויות באופן עצמאי.
באהבה
תמר קמר
טארוטיסטית, יועצת זוגית, מאמנת אישית
댓글