יקרה,

לפעמים מה שהכי קשה לשחרר הוא לא האדם, אלא התחושה שהקשר היה רגע לפני שמשהו בו עומד להשתנות.

אולי היו ביניכם קשיים, פערים ואכזבות, אבל לצד כל אלה התחילה להיווצר תנועה שפתחה תקווה לשינוי. שיחות שנשמעו אחרת, 

הבנות חדשות, 

ניסיונות לגשר. 

אולי הרגשתם שאתם סוף סוף מתקרבים למקום טוב יותר, ואז זה נגמר, וזה משאיר את המילה הזאת שמכאיבה כל כך: כמעט.

כמעט הצלחנו. 

כמעט עברנו את המשבר. 

כמעט הגענו למקום יציב יותר.

ומכאן הלב מתחיל לבנות את הסיפור החלופי: אולי עוד קצת זמן היה משנה הכול, אולי עוד שיחה, עוד ניסיון, עוד כמה חודשים, והקשר היה מגיע למקום שקיווית אליו.

אבל מיזוג מזכיר לך משהו חשוב: תהליך אינו הבטחה לתוצאה.

גם אם הייתה תנועה, היא לא בהכרח הייתה מובילה למקום שקיווית. 

גם אם משהו התחיל להשתנות, אין לנו דרך לדעת אם השינוי היה ממשיך. 

אנחנו מכירות את הדרך שהתרחשה בפועל, וכל השאר הוא אפשרות שהלב מנסה להשלים.

וזה אולי המקום שבו את עדיין תקועה, בתוך האפשרות.

את לא חייבת לבטל את מה שהיה, אם באמת היו ניסיונות, רגעים של צמיחה והבנות חדשות, מותר לך להכיר בהם. אבל הערך של התהליך אינו תלוי בשאלה אם הוא הסתיים כפי שרצית.

לא כל דבר משמעותי בחיינו חייב להגיע לקו הסיום כדי להיות משמעותי.

אולי הקשר הזה שינה אותך. 

אולי לימד אותך. 

אולי פתח בך משהו. 

העובדה שהוא לא המשיך אינה מוחקת את מה שהוא נתן לך בדרך.

ולכן הרוגע שאת מחפשת לא יגיע מהידיעה מה היה קורה אילו היה עוד קצת זמן, לעולם לא תוכלי לדעת.

הוא יגיע כשתפסיקי לנסות להשלים את הסיפור הישן, ותתחילי לשאול: מה מבקש להבשיל בחיים שלי עכשיו?.

כבדִי את התהליך שהיה, קחי ממנו את מה ששייך לך, ואז הרשי לעצמך להמשיך.

כי החיים אינם מתרחשים בתוך ה"כמעט" שלא התממש. הם מתרחשים כאן, בתוך הדרך החדשה שמבקשת להתחיל להיכתב. 

❤️

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית