יקרה,

לפעמים מה שהכי קשה לשחרר הוא לא האדם, אלא העולם שבנית סביבו.

אולי האמנת שהקשר הזה יציב, שכבר יש לכם דרך משותפת, היו תוכניות, חלומות ועתיד שכבר התחיל להרגיש אמיתי.

ואז... הכול קרס.

וזה אולי הכאב הגדול באמת, לא רק לאבד אדם, אלא לאבד בבת אחת את החיים שכבר דמיינת לעצמך.

המגדל מזכיר לך שלפעמים אנחנו נאחזות לא באדם, אלא: 

בעתיד שחשבנו שיהיה, 

בבית שבנינו בדמיון, 

בתוכניות שכבר הרגשנו שייכות אליהן, 

בסיפור שכבר התחלנו לחיות בתוכנו.

ולכן השחרור מרגיש כמו הרבה יותר מפרידה. הוא דורש ממך להכיר בכך שהעתיד שדמיינת לא ייכתב כפי שתכננת.

אבל המגדל מבקש ממך להפסיק לנסות לבנות מחדש את מה שקרס, לא משום שהאהבה הייתה שקר, לא משום שכל מה שהיה היה טעות, אלא משום שלפעמים הקריסה חושפת משהו שהיה פחות יציב ממה שרצינו להאמין.

אולי היו סדקים שלא ראית, אולי המציאות הייתה שונה מהסיפור שסיפרת לעצמך, ואולי עכשיו, כשהכול נפל, את יכולה סוף סוף לראות את התמונה כפי שהיא.

וזה כואב, אבל הכאב אינו בהכרח סימן שטעית. לפעמים הוא הסימן שהתעוררת.

כאשר האבק מתחיל לשקוע, אפשר לראות מה באמת עמד על יסודות יציבים, ומה נשען בעיקר על תקוו,

ומתוך המקום הזה אפשר להתחיל לבנות אחרת. לא את אותו עולם מחדש, אלא חיים חדשים על יסודות אמיתיים יותר.

כי לפעמים קשה לנו לשחרר לא משום שאנחנו עדיין אוהבות, אלא משום שאנחנו עדיין מנסות להציל עולם שכבר קרס.

והשחרור מתחיל כשאת מפסיקה להציל את מה שכבר נפל, יוצאת מתוך ההריסות, ומתחילה לבנות את מה שעוד יכול להיות. 

❤️

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית