יקרה,

לפעמים מה שהכי קשה לשחרר הוא לא האדם, אלא הגרסה של עצמך שהיית לידו.

הפרידה לא לקחה איתה רק קשר, היא לקחה גם חלומות, תוכניות, עתיד שדמיינת ותמונה מסוימת שהייתה לך על מי שאת ועל איך החיים שלך אמורים להיראות.

ולכן חלק ממך עדיין נאחז.

לא משום שאת לא יודעת שהסיפור הסתיים, אלא משום שעדיין קשה לך להיפרד ממי שהיית בתוכו.

המוות מזכיר לך שסוף אמיתי דורש לפעמים להסכים להתאבל. לא למהר לתקן, לא לחפש מיד משמעות ולא לנסות לדלג אל ההתחלה הבאה.

פשוט להכיר בכך שמשהו הסתיים.

מותר להתאבל על האדם, על החלומות שלא יתגשמו, על העתיד שכבר לא ייראה כפי שדמיינת, וגם על האישה שהיית בתוך הסיפור הזה. כי סוף אינו אומר שטעית, הוא אינו אומר שהאהבה לא הייתה אמיתית, או שכל מה שעברת היה לחינם. יש דברים בחיים שמגיעים לסיומם פשוט משום שהם השלימו את תפקידם.

והריק שנוצר עכשיו אולי מפחיד, אבל הוא אינו סוף הסיפור שלך.

דווקא בתוך המקום שבו עדיין אין תשובות ואין זהות חדשה וברורה, מתחיל להיווצר מקום למשהו אחר. רצונות חדשים. 

חלומות חדשים. 

דרך חדשה. גרסה חדשה של עצמך שלא הייתה יכולה להיוולד כל עוד המשכת להחזיק בגרסה הישנה.

כי לפעמים קשה לנו לשחרר לא משום שאנחנו עדיין אוהבות, אלא משום שאנחנו עדיין נפרדות ממי שהיינו.

והשחרור מתחיל כשאת מסכימה להיפרד בכבוד ממה שהסתיים, כדי לאפשר מקום למה שעוד מבקש להיוולד. 

❤️

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית