יקרה,

יש קשרים שקשה לנו להשתחרר מהם, גם כשהם כבר מכאיבים לנו. לא בגלל שאין בהם אהבה, אלא בגלל שנוצרו בהם הרגלים שקשה מאוד לשבור. לפעמים זו אשמה, לפעמים פחד, ולפעמים התחושה שאם לא נהיה שם כל הזמן – משהו רע יקרה.

אני חושבת שרבות מאיתנו מכירות את המקום הזה מול אמא. אנחנו אומרות "כן" כשאנחנו רוצות להגיד "לא". מבטלות תוכניות כי היא צריכה אותנו. מרגישות אשמות אם לא ענינו לטלפון, ואם עבר יום בלי שביקרנו או התקשרנו. לאט לאט, בלי שהתכוונו, הקשר מתחיל לנהל אותנו במקום שאנחנו ננהל אותו.

הדבר המבלבל הוא שהכול עטוף באהבה. הרי אנחנו לא עושות את זה מתוך פחד בלבד, אלא גם מתוך אכפתיות. אבל לפעמים כדאי לעצור ולשאול את עצמנו שאלה אחת: האם אני פועלת מתוך אהבה, או מתוך אשמה?

יש הבדל גדול בין השניים.

אהבה נותנת לנו לבחור. אשמה גורמת לנו להרגיש שאין לנו ברירה.

אני לא מאמינה שקשר טוב צריך להחזיק אותנו כבולות. להפך. אני מאמינה שאהבה אמיתית מאפשרת לכל אחת לנשום, לגדול, לחיות את החיים שלה, ולדעת שגם אם היא לא זמינה בכל רגע – האהבה עדיין שם.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

אהבה שמבוססת על אשמה היא כלא. אהבה שמבוססת על בחירה היא חופש.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית