יקרה,

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מרגישות שהגיע הזמן לעצור ולעשות חשבון נפש. לא מתוך אשמה, אלא מתוך רצון להבין אם הדרך שבה אנחנו מנהלות קשר מסוים עדיין נכונה לנו. לפעמים דווקא הקשר עם אמא מזמין אותנו לרגע כזה.

אנחנו רגילות לעשות חשבון בעיקר עם אמא. להיזכר במה שנאמר, במה שלא קרה, במה שהיה חסר. אבל 

יום הדין מבקש להפנות את המבט גם אלינו. לא כדי להאשים אותנו, אלא כדי לשאול בכנות: האם אני מנהלת את הקשר הזה בדרך שאני באמת שלמה איתה?

האם אמרתי את מה שהיה חשוב לי לומר? האם שתקתי כשלא הייתי צריכה? האם התרחקתי כדי להגן על עצמי, או כדי להעניש? האם נשארתי במקום שכבר לא מתאים לי רק מתוך הרגל? אלה שאלות שאין להן תשובה אחת נכונה, אבל הן יכולות לפתוח דלת להבנה חדשה.

אני חושבת שאחד הדברים היפים בחיים הוא שתמיד אפשר לבחור אחרת. לא לשנות את העבר, אלא להחליט שהוא לא יהיה זה שיכתיב את כל העתיד. כל עוד שתיכן כאן, יש לכן אפשרות לכתוב עוד פרק. אולי שונה, אולי בוגר יותר, אולי כזה שיש בו יותר סליחה ופחות חשבונות.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

יום אחד תסתכלי לאחור על הקשר הזה. חיי היום כך שלא תצטרכי להתחרט על מה שלא אמרת או על האהבה שלא נתת.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית