יקרה,

לפעמים אנחנו מחכות לרגע שבו הכול יהיה מושלם כדי להרגיש שלמות עם הקשר שלנו עם אמא. שהיא תבין אותנו לגמרי, שנפסיק להיפגע, שכל הפצעים יגלידו ושסוף סוף נרגיש שהגענו למקום שרצינו להיות בו.

אבל החיים לימדו אותי שקשרים אנושיים כמעט אף פעם לא מושלמים. וגם לא צריכים להיות.

העולם מזכיר לי שיש רגע שבו אנחנו מפסיקות לחכות שהקשר יהיה אחר, ומתחילות לקבל אותו כמו שהוא. לא מתוך ויתור, אלא מתוך בשלות. אנחנו מבינות שיש דברים שכבר השתנו, ויש דברים שכנראה כבר לא ישתנו. אנחנו מפסיקות להילחם במציאות, ובוחרות ליהנות ממה שיש בה.

אני חושבת שזו אחת המתנות היפות של ההתבגרות. להבין שאפשר לאהוב גם קשר שיש בו חסרונות. שאפשר להוקיר את אמא שלנו בלי לחשוב שהיא הייתה מושלמת. שאפשר להסתכל אחורה על כל הדרך שעברתן יחד, לראות את הכאב, אבל גם לראות את כל האהבה, הנתינה והרגעים שבנו את מי שאת היום.

אולי זה הזמן לעצור ולהגיד תודה. לא על כל מה שהיה, אלא על כל מה שיש. כי בתוך כל הסיפור שלכן, על העליות והמורדות שבו, יש גם קשר אחד שאין לו תחליף. וכשאנחנו מצליחות לראות את התמונה השלמה, הלב שלנו מרגיש קצת יותר שלם.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

שלמות לא נוצרת מקשר מושלם, אלא מהיכולת לאהוב אותו גם עם כל מה שלא היה מושלם בו.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית