יקרה,

יש מחשבה שחוזרת אליי לא מעט בשנים האחרונות. אנחנו חיים כאילו תמיד יהיה לנו עוד זמן. עוד שיחה. עוד ביקור. עוד חג. עוד הזדמנות להגיד את מה שיושב על הלב. אבל האמת היא שאף אחד מאיתנו לא יודע כמה זמן עוד נשאר לנו עם האנשים שאנחנו אוהבים.

אולי בגלל זה יום הדין הגיע אלייך.

לא כדי להפחיד אותך, ולא כדי לגרום לך להרגיש אשמה. להפך. הוא בא להעיר אותך. להזכיר לך שהקשר עם אמא שלך עדיין חי. כל עוד שתיכן כאן, יש לכן אפשרות לכתוב פרק חדש. לא פרק של התחשבנות, אלא פרק של חיים.

יכול להיות שיש ביניכן כאב. יכול להיות שיש דברים שלא נסלחו, מילים שלא נשכחו ופצעים שעדיין רגישים. אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת: אם היית יודעת שהזמן שלכן יחד מוגבל, האם היית ממשיכה לנהל את הקשר בדיוק באותה הדרך?

לפעמים אנחנו כל כך עסוקות במה שהיה, שאנחנו שוכחות ליהנות ממה שעדיין יש. לשבת איתה לקפה. לצחוק. לשמוע שוב סיפור שכבר שמעת עשר פעמים. לחבק אותה בלי סיבה מיוחדת. אלה רגעים שנראים רגילים, אבל יום אחד אנחנו מגלות שהם היו המתנה הגדולה ביותר.

אני לא מבקשת ממך למחוק את העבר. אני רק מזמינה אותך לא לתת לו לגזול ממך את ההווה.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

אל תחכי ליום שבו תתגעגעי לאמא שלך כדי להתחיל ליהנות מהזמן שיש לכן יחד היום.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית