יקרה,

לפעמים, בלי שנשים לב, הקשר עם אמא הופך להיות רציני מדי. כל שיחה היא על בעיה שצריך לפתור, על משהו שמפריע, על מה שהיא עשתה או על מה שאת מרגישה. ולאט לאט, השמחה פשוט נעלמת מהקשר.

יכול להיות שאת כבר אישה בוגרת. יכול להיות שאת רואה דברים אחרת ממנה, ואפילו מבינה דברים שהיא לא מבינה. יכול להיות שגם לא מעט פעמים את באמת צודקת. אבל אני רוצה לשאול אותך משהו – מתי בפעם האחרונה פשוט נהניתן להיות יחד?

בלי לפתור את העבר. בלי לדבר על הקשיים. בלי לנסות לשנות אחת את השנייה.

השמש מזכירה לי שמערכת יחסים, בדיוק כמו מדורה, לא יכולה להמשיך לבעור אם מפסיקים להוסיף לה עצים. גם הקשר עם אמא זקוק לרגעים של צחוק, של קלילות, של זיכרונות טובים ושל חוויות משותפות. אלה הרגעים שנותנים לו כוח לעבור גם את התקופות הפחות טובות.

מה שהיה ביניכן, כבר היה. מה יהיה בעוד שנה – אף אחת מאיתנו לא יודעת. אבל יש לכן את היום. את השיחה הבאה. את הקפה הבא. את ההזדמנות הבאה לצחוק יחד ממשהו קטן.

לפעמים אנחנו מחכות שהקשר ישתפר כדי לחזור לשמוח. אבל הרבה פעמים דווקא השמחה היא זו שמתחילה לרפא את הקשר.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

הקשר עם אמא לא נבנה רק מרגעים גדולים. הוא מתחזק מכל חיוך קטן שאתן מצליחות לחלוק בדרך.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית