יקרה,

יש שאלה שאני אוהבת לשאול את עצמי כשקשר מסוים מתחיל להכביד עליי: האם אני באמת רואה את המציאות, או שאני רואה רק את הכאב שלי?

זו שאלה לא פשוטה. גם אני לא תמיד אוהבת את התשובה. אבל הרבה פעמים, כשאנחנו נפגעות, אנחנו מפסיקות להיות סקרניות. אנחנו כבר בטוחות שאנחנו יודעות למה אמא אמרה את מה שאמרה, למה היא התנהגה כמו שהתנהגה ואיך כל שיחה ביניכן תסתיים. וכשאנחנו כל כך בטוחות, אנחנו כבר לא באמת מקשיבות.

הנזיר מזמין אותך לעצור לרגע. לא כדי למצוא מי אשמה, ולא כדי להחליט מה צריך לעשות, אלא כדי להקשיב לעצמך. מה באמת כואב לך? מה את כל כך זקוקה לקבל? ומה מתוך הכאב הזה שייך בכלל לקשר עם אמא, ומה אולי מלווה אותך כבר הרבה שנים?

אני חושבת שלפעמים התשובות שאנחנו מחפשות לא נמצאות בשיחה הבאה עם אמא, אלא בשיחה הכנה שאנחנו מוכנות לנהל עם עצמנו. כשאנחנו מבינות את עצמנו טוב יותר, אנחנו גם מגיעות לקשר ממקום רגוע יותר. לא כי הכול הסתדר, אלא כי משהו בתוכנו התחיל להתבהר.

הייתי רוצה שמכל המסר שלי אלייך תזכרי את זה:

לפני שאת מחפשת להבין את אמא שלך, תני לעצמך את המתנה להבין קצת יותר את עצמך.

אם המסר הזה נגע בך, אני מזמינה אותך לבקר בספריית המאמרים "שורשים – על הורות ומשפחה". אולי תמצאי שם עוד מילים שידברו אלייך, יחזקו אותך ויעזרו לך למצוא בהן מענה.

באהבה,
תמר קמר
דרך הטארוט
חכמת קלפים מעשית